קפה סוסייטי

הקריירה של וודי אלן היא כמו משיכת מברשת לאורך הקיר. בהתחלה הפס רווי ועז, אך עם התקדמות התנועה הצבע מתחיל להיות דליל יותר ויותר עד שהוא נהיה דהוי כמעט לחלוטין. בקושי מצליח להסתיר את הקיר החשוף. מי שהיה היוצר המקורי והמופרע ביותר של שנות ה-70 וה-80, באופן טבעי, הזדקן. הבמאי הקשיש נהיה לממחזר מרושל, מקבץ כל שנה את מיטב הכוכבים לצילומי סרט חביב עם תסריט מחופף.

בלי הברק אבל עם אותו הכישרון לספר סיפור ולהגיש אותו לקהל, אלן ממשיך ליצור במרץ מבלי להסתכל לצדדים. לפעמים זה יוצא חלש, לרוב סביר ומדי פעם אפילו מוצלח וזוכה באוסקרים. ועם הצלחה כידוע, לא מתווכחים. המעריצים של הבמאי הוותיק ממשיכים לסמוך עליו, בשיא ובשפל, צועדים מדי שנה בנאמנות לראות את סרטו החדש.

אלן ממקם את הסיפור בעידן הזהב של הוליווד ומגיש מחווה למלודרמה הקלאסית. עם תפאורה נוצצת, תלבושות מנקרות עיניים, כוכבי קולנוע כריזמטיים ועלילה פשוטה ומוכרת. שנות ה-30, נער יהודי ממשפחה ענייה, נערה פשוטה מנברסקה. שניהם צעירים ואידיאליסטים פורצים את דרכם בשיניהם לחברה הגבוה, ל"קפה סוסייטי" – החוג הנוצץ, היפה והנכון. בדרך הם משתנים מקצה לקצה ובוגדים בכל מה שהאמינו. והשאלה הנצחית כמובן – האם הם מתחרטים?

שטוף בגווני זהב של בין ערביים וספוג באווירה חולמנית ונוגה, הסרט מתגלגל לו בעצלתיים, מנגן על אותו אקורד מלנכולי אבל עקר רגשית. אולי זאת הבחירה בקריסטין סטיוארט, שחקנית לא רעה דווקא, אבל בלתי אפשרי להאמין שהגיבור שלנו סובל כל חייו מאהבתו לפרצוף החמוץ והאנטיפטי הזה. במיוחד כשכולם מסביבה רושפים קסם אישי וחיוניות. שחקנית אחרת הייתה יכולה להפוך את האהבה הנכזבת הזאת לכואבת ואת הסרט לאפקטיבי יותר.

את ההצגה גונבת בקלילות המשפחה היהודית הסטריאוטיפית של הגיבור על ארבעת האחים והאחיות – המגרש הביתי של היוצר. שם נמצאים רוב הדיאלוגים השנונים וגם הבדיחות, לעוסות ובכל זאת חביבות.

"קפה סוסייטי" הוא כמו הליכת ערב בתוואי מוכר ביישוב מגוריך. לא מזיעים מדי, לא מופתעים מכלום, פשוט צועדים בנעימים, מקיפים את השכונה ומסיימים את היום עם חיוך. מעריציו הקשישים (בגופם או ברוחם) של הבמאי לא יתאכזבו.