מלחמת העצמאות, שהתרחשה לפני פחות מ-70 שנה, חרצה את גורל היהודים והערבים בארץ ישראל. ככל שחלפו השנים ופני הארץ השתנו, לוחמי תש"ח התבגרו, באו בימים ונפרדו מאתנו, כך התרחקנו מהנסיבות שבהן התרחשה המלחמה. הריחוק הגובר מהמציאות שבה התרחשו הדברים והצורך של הדורות שבאו לאחר מכן למצוא תשובות לשאלות שהתחדדו ועלו, הובילו לגרסאות שונות לגבי ההתרחשויות. גם מחלוקות רעיוניות ופוליטיות ואינטרסים שונים הובילו לראיית העבר בדרכים שונות.
חנן סבר ז"ל – עדותו לדורות
חנן סבר ז"ל (2014-1927) נולד בחיפה והתגייס לגדוד הראשון של "החטיבה היהודית הלוחמת" (הבריגדה) באפריל 1945, זמן קצר לפני תום מלחמת העולם השנייה. ביולי 1946 כאשר פורקה הבריגדה, חזר לארץ והצטרף להכשרת אשדות יעקב. במלחמת העצמאות נלחם במסגרת הגדוד השלישי של הפלמ"ח במסלול הקרבות הקשה של הגדוד. במסלול זה היו ההתקפה על סעסע, המערכה על צפת, קרבות נבי יושע וכיבוש לוד. ב-18 באוגוסט 1948 הוא נמנה על מייסדי קיבוץ יפתח ומאז ועד מותו בגיל 87 תרם ככל יכולתו לביסוסו ולעמידתו של הקיבוץ. המיקום המיוחד של הקיבוץ, על גבול הלבנון, חייב מסירות יומיומית ומבחינה זו הייתה המשכיות מתמדת בדרך חייו החלוצית ובנאמנותו לאידיאלים שבהם אחז מנעוריו.חנן סבר כתב בעצמו 3 ספרים, סייע לאחרים בכתיבת זיכרונותיהם והשתתף בכתיבת ספרים אחרים. הספרים שכתב הם: בית בהרים: מסיפורי קיבוץ יפתח (2000); קיבוץ זה לא צחוק (2009); ואגדה של חסד (2010). בין היתר השתתף בכתיבת ספר על 5 יוצאי פלמ"ח שהלכו לפטרה באמצע אוגוסט 1953 ונורו למוות על ידי סמל ירדני (עד סלע, 2001).
מכלול הכתיבה של חנן סבר ראוי לבחינה יסודית ומעמיקה יותר. ברשימה קצרה זו בכוונתי לשתף את הקוראים ברשמים שלי. ב-28 בפברואר 2002 במסגרת איסוף החומר לכתיבת הדוקטורט, נפגשתי עם חנן סבר בקיבוץ. בין הסיפורים שרשמתי היה הנתיב שבו הגיעה התחמושת למגנים בצפת: כל כדור שנורה בצפת היה צריך להגיע מתל אביב לראש פינה, אחר כך מראש פינה להר כנען ואחר כך מהר כנען לצפת. כך גם הועברה ה"דוידקה" המפורסמת. שוו בנפשכם דרכים שעוברות דרך כפרים ערביים ומחסומים בריטיים והכרח לשאת תחמושת בתרמילים על גב, בדרכים העולות בהרים מראש פינה להר כנען ולצפת.
ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות נמצאה אז לאחר תקופה ממושכת של "רביזיוניזם" ומלחמות בין "היסטוריונים חדשים" לבין "היסטוריונים ישנים". בזמן שאני בעצמי דוקטורנט, ניסיתי כמיטב יכולתי למצוא את "שביל הזהב" ולהבין את ההיגיון של אותה מלחמה ארוכה וממושכת שהייתה כרוכה באבדות קשות ביותר והשאירה את חותמה עד היום בסוגיות היסוד של הסכסוך שבינינו לבין הפלסטינים ובמחלוקת בדבר הזהות של המדינה היהודית-דמוקרטית שהוקמה ב-14 במאי 1948.
הסיפור על מסלול התחמושת שתואר לעיל מעיד על התנאים של מלחמת העצמאות. בהדרגה הגעתי למסקנה שלא ניתן להבין את מלחמת העצמאות, ובמיוחד את הדימויים ואת התחושות שחקרתי, דרך "התזות הגדולות" (ראו בספרי אי יהודי בים הערבי, 2012). מן ההכרח לנסות ולהבין, עד כמה שהדבר קשה, את הפרטים ואת הנסיבות שבהן התנהלה המלחמה. ממרחק השנים ומעצם העובדה שמדינת ישראל נבנתה והפכה למדינה ממש, קל היום לנקוט בגישה שיפוטית "הקוראת" את העבר בעיני ההווה. אנו מתקשים היום להבין את המחסור הקשה ואת החששות לעצם קיומו של היישוב היהודי.
כך מספר חנן סבר על תחילת המלחמה ועל יציאת מחלקת הפלמ"ח לצפת: "בשעות הבוקר המאוחרות של 'היום למחרת' [היום שלאחר קבלת החלטת החלוקה באו"ם, כ"ט בנובמבר 1947] שלח המ"פ שלנו כמה מחברינו לכל הענפים בקיבוץ בו עבדנו, הוציא אותנו מהעבודה, אסף אותנו לרחבת המחנה והודיע לנו שתוך חצי שעה אנו זזים. 'לאן?' שאלנו, 'לצפת', ענה. 'למה בזמן כל כך קצר?' שאלנו. 'כי כנראה מתחילה המלחמה' ענה בשקט, 'ולפי מספר היהודים שם מול מספר הערבים, ייתכן טבח שתוך שעה יחסל את כל העיר היהודית, אז תמהרו!!'". (חנן סבר, בית בהרים, עמ' 15). בזיכרון של האנשים אז היה חקוק היטב הטבח ביהודים בצפת במאורעות 1929, פחות מ-20 שנה לפני המלחמה.
נראה לי שאחד המכשולים בדרך לשתף את הדורות הצעירים בזיכרון ההיסטורי של המלחמה היה השאיפה של מובילי מערכת החינוך בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה לצייר מלחמה טהורה, ללא מעשים חריגים מהצד היהודי. למרבה הצער, מעשי שוד, ביזה והרג אנשים שכל חטאם היה בהשתייכות לאויב, מאפיינים כל מלחמה. גם מלחמות קיום צודקות, כפי שהייתה, לדעתי, מלחמת העצמאות מבחינת היהודים בארץ, אינן פטורות מהצדדים האפלים של המלחמה. תחושתי הייתה, כאשר התלהט הוויכוח בין "ההיסטוריונים הישנים" לבין "היסטוריונים החדשים", שבעיני דור תש"ח נראה זיכרון המלחמה כמעין תיבת פנדורה והם השתדלו לסגור בתוכה את השאלות הקשות, כגון סוגיית הפליטים הפלסטינים, דיר יאסין ועוד.
אולם בתוך הקריאה בספרות דור תש"ח מצאתי קולות אחרים שכבר בשנות ה-50 דיברו בגלוי והעלו את השאלות הקשות לאור היום. ביניהם סופרים מוכשרים (דוגמת ס. יזהר ואורי אבנרי), כותבי מחזות ומשוררים. חנן סבר, בדומה לנתיבה בן-יהודה וליורם קניוק, אומר את הדברים באומץ ובגילוי לב וללא "הנחות והקלות". כך, לדוגמה, באחד מימי העיון שבהם השתתפתי נתקלתי בהתנגדות עזה כאשר אמרתי שהשוד והביזה של הרכוש הערבי שנותר בארץ היה מקובל לחלוטין. חנן סבר, על פי דרכו, כותב במפורש שבמשך הקרבות וכהכנה להקמת קיבוץ יפתח, נהגו לאסוף בכל מקום ציוד חקלאי וכך היה גם לאחר הקרב על לוד: "כשיצאו ערביי לוד ונשארנו לבד בעיר, גילה מישהו מחסן-חנות של כלי עבודה לחקלאות. הכלים היו כולם חדשים והמחסן היה מלא וגדוש. 'זה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו להתיישבות שלנו', קרא מישהו בהתלהבות. מישהו אחר התניע משאית נטושה והביאה לפתח המחסן. עוד מישהו רץ לקרוא לכל החבר'ה מהכשרת אשדות ואחר כך הלך לאסוף את הכשרת עין גב. הנחנו את הנשק בצד בערימה והתחלנו להעמיס במשותף את הקלשונים והטוריות, המעדרים והמכושים...לא ראינו בכך פריצה בנורמות המוסר של איסור לקיחת שלל – הרי לא לקחנו מאומה לכיסנו – הכל היה מיועד למען המולדת ולכיבוש השממה" (חנן סבר, בית בהרים, עמ' 20-19). ההסבר שהוסיף סבר לתיאור מעגן את האירוע ברוח הדברים של אותם הימים. לדעתי, דווקא כנות ופתיחות יסייעו לקרב את הדורות הצעירים יותר לזיכרון ההיסטורי של מלחמת העצמאות.
חנן סבר לא ראה את עצמו כ"סופר דגול". אולם כעד לאירועים באותה תקופה, הוא מגדיר את האירועים ואת המעשים, ומתאר את ה"פכים הקטנים" בבהירות ומלווה אותם בתיאור הרהוריו ולבטיו. במבט של מי שגדל במדינת ישראל קיימת ומתפקדת, מצאתי בשיחתי אתו ובספריו את נקודת האיזון. כבן הדור שגאוותו הייתה על הניצחון במלחמת העצמאות ועל הקמת המדינה, ביקש בסיפוריו לקרב את הדורות הצעירים להבנת המציאות של אותם ימים. לפיכך הסיפורים מלאים באנקדוטות – סיפורים קטנים – סיפורים שרבים מהם מבטאים בקליפת אגוז את הרוח של אותם הימים. באותה מידה הוא מודע היטב לכוחה של הכנות כדי לקרב את הדורות הצעירים יותר. לפיכך הוא איננו מייפה את המציאות, כולל הצדדים המכוערים של המלחמה, ומתאר דברים כהווייתם. זו לעניות דעתי התפיסה הנכונה בחינוך הדורות הבאים: לפתוח לפניהם את הנסיבות, את הדילמות ואת ההתלבטויות – בכנות וללא פחד. זו הדרך היחידה להפוך אותם לשותפים פעילים ומודעים בבניית העתיד.
המבט לאחור, לתנאים הקשים וללחימה הנואשת של מלחמת העצמאות, מזכיר את גודל ההישג: מדינה יהודית חיה ומתפקדת. הנטייה הטבעית כיום, כך אני מתרשם, היא לראות את כל הקיים כמובן מאליו וראייה זו מגמדת את גודל ההישג, במיוחד על רקע המציאות הנוכחית במרחב. בתחומים רבים, בעבודת נמלים, נבנו מערכות תשתית שניתן להתגאות בהן ומשנות ה-50 התחוללו מהפכות של ממש בהתיישבות, בחקלאות, בתעשייה, במדע, בתרבות ובחינוך ועוד.
אומנם אין לייפות את המציאות וישנן דילמות קשות ועניינים רבים הנחוצים תיקון. אך אי אפשר גם להתעלם מכל מה שנבנה ונעשה. חנן סבר, ברוח הדברים שכתב, בהכרה בהישגים מתוך ידיעה אישית מה היו פני הדברים בעבר והיכן הם כיום, מאזן את ראייתנו, ראייה הטעונה לא פעם בביקורתיות ובשיפוטיות יתר, גם מבחינה זו.
בזאת תרומתו של חנן סבר ז"ל, שהשאיר את עדותו לדורות.
***
רשימה בעקבות אבא / דן סבר (עצמון)
בסוף שנת 2014 נפטר אבי חנן ז"ל, שהיה לוחם, איש מעשה ואיש ספר גם יחד. אבי ביקש שעל מצבת קברו ייחרטו המילים המציינות את היותו לוחם בגדוד השלישי בפלמ"ח, בחטיבת יפתח ושהיה ממקימי קיבוץ יפתח. אבי שייך לקבוצה שראתה בעצמה עלית משרתת שבמשך שנים, ובמיוחד בלידתה הקשה והתובענית של המדינה, במלחמת תש"ח, הייתה ראש החץ בהקמתה. רוב בני הדור, שצלחו בשלום את המלחמה והגיעו לגיל שיבה, בנו במשך עשרות שנים חיים עשירים ומגוונים, הקימו קיבוצים, פיתחו קריירה אקדמית, פוליטית, צבאית והקימו משפחות וכדומה. חוויית "המלחמה ההיא" שנמשכה מכ"ט בנובמבר 1947 ועד יולי 1949, נשארה חקוקה אצל רבים מבני הדור ההוא, "דור תש"ח", כחוויה מכוננת המאפילה לעתים על עשרות השנים שבאו אחריה.לאורך השנים סיפר וכתב אבי רבות על התקופה הזו, ולפני כ-10 שנים קיבץ חלק מהסיפורים לחוברת בשם "זוהר הרקיע" וחילק אותה לבני המשפחה. ההקדמה לקובץ הסיפורים יכולה ללמד אותנו על עוצמת החוויה שהשאירה תקופת המלחמה בבני אותו הדור עד היום. כך כתב: ''הדברים המובאים כאן אינם ביוגרפיה. אין כל כוונה להנציח את תולדות חיי, ואין גם מסר לדורות הבאים. העליתי כאן סיפורים שהייתי בהם או על ידם. סיפורים שחשבתי שאולי גם אחרים ימצאו בהם עניין.
זכינו לחיות בתקופה של מהפכות שנוצרו תוך אירועים דרמטיים: המהפכה הציונית, המהפכה החברתית-סוציאליסטית, המהפכה שיצרה את הקיבוץ, מהפיכת הפיכת השממה לארץ חמדה, שואת העם היהודי, ומעל כולם המהפכה האדירה של הקמת מדינת ישראל.
זכיתי לחיות בתוך רצף האירועים המרגשים האלה. לעתים הייתי בתוכם ולקחתי בהם חלק פעיל. לעתים עברו הדברים על ידי ורק חזיתי בהם, לעתים הייתי רחוק מהם ורק התרשמתי מהדברים כפי שסיפרו לי אחרים עליהם.
בתוך אירועים אלה עברו על פניי אנשים רבים. חלקם לא השאיר בי זכר כלשהו. לחלקם נשארתי קשור בלב ובנפש. חלקם הטביעו בי חותם שליווה את כל חיי ועשה אותי למה שאני. להרבה מהם אני חייב תודה. לא מעטים מהם כבר עזבו אותנו בדרך ואת זכרם אני נושא ביקר''.
ממרחק הזמן, בחשיפה למחקרים היסטוריים, לשירים, לקולנוע, לתיאטרון, לתוכניות סאטירה, לשינוי ערכים חברתיים ועוד, העוסקים בניפוץ המיתוס והאתוס של הקמת המדינה, נתפסים הניצחונות וההפסדים של "המלחמה ההיא", אצל רבים מאתנו, כמקשה אחת שבסופה יש הצלחה גדולה, הצלחה הנראית לעתים כברורה מאליה. יתרה מזאת: חלק מההתרחשויות במהלכה נראה לחלק מאתנו כעוול, ועדיין מהדהד כספק לגבי צדקת קיומנו.
בשירו "מסביב למדורה" כתב נתן אלתרמן, על אנשי הפלמ"ח: "מה נשיר עליהם, מה נשיר. הם עושים זאת יפה מאתנו. בעצמם הם כותבים להם שיר..."
על אף שכתיבת זיכרונות נתפסת, במידה רבה של צדק, כמקור בעייתי לקבלת תמונה היסטורית מהימנה, יש בזיכרון של אותם ימים כדי ללמד רבות לאו דווקא על ההתרחשויות ההיסטוריות, כי אם על הכוחות שהניעו את עושי ההיסטוריה. כיצד הם העריכו את הסכנות שעמדו בפניהם? מה היו יחסי הכוחות כפי שהם העריכו אותם? הרוצה לנסות להבין את תמונת המצב כפי שנראתה אז, לבני התקופה, לפני כ-70 שנה, חייב להשתמש בזיכרונות ככלי חשוב.
מרדכי (מורל'ה) בר-און, שהשתתף במלחמה בתור חייל ומפקד והמשיך אחרי המלחמה בשירות ממושך בצה"ל והיה גם להיסטוריון חשוב, כתב בספרו "גבולות עשנים": "השאלה החשובה באמת שיש לשאול אינה אם אמנם נשקפה סכנה חמורה לישוב היהודי בפלסטינה מצד הכוחות הערביים... השאלה שיש לשאול היא מדוע קיננו חרדות כאלה בלב יהודי ישראל ואם במציאות של תש"ח הייתה החרדה הכנה הזו מוצדקת. את העובדה ש'המסמכים גילו עולם ערבי מפורד ומפוזר וקהילה פלסטינית חסרת כל יכולת צבאית לאיים על הישוב' לא יכלו היהודים בדצמבר 1947 ובמאי 1948 לדעת ... תכונה זו של אנכרוניזם [ראיית העבר לפי המציאות העכשווית] מאפיינת רבים מן ההיסטוריונים החדשים, שמחמת רצונם העז להיות 'ביקורתיים' הם שופטים את בני הדור בו הם עוסקים לא רק על פי ערכים שנתרווחו בעולם, ואף בציבוריות הישראלית, חמישים שנה מאוחר יותר. הם אף דנים באירועים מן הפסגה הרמה של מי שיכול היום במידה רבה לראות את 'שני צידי הגבעה' ואף נהנה מן היתרון של מי שיודע את סוף המעשים. יש בזה משהו משום 'נבואה לאחור', שאין היסטוריון יכול להרשות לעצמו...." (עמ' 92). עוד הוא כותב: "חווית החרדה האישית שחוויתי באותם ימים הייתה בוודאי נחלתם של לוחמים ומתיישבים רבים ונותרה בזיכרון האומה כיתרון מוחץ שהיה לאויב בפלישתו לארץ" (עמ' 120).
אלעד פלד, לוחם ומפקד בגדוד השלישי בפלמ"ח, המשיך בשירותו בצבא והגיע לדרגת אלוף. אחרי שחרורו היה מנכ"ל משרד החינוך. פלד מנסה לאפיין את בני דורו שהיו בפלמ"ח: "דורנו לא היה דור של נפילים. היינו נערים ונערות רגילים כמו בני הנוער של היום, מכל שכבות העם, אוהבים, עליזים, תאבי חיים: אך עם זאת היינו חדורי הכרה שאנו עומסים על גבנו את גורל עם ישראל. הלוחמים במערכות ישראל בתש"ח לא היו גיבורים נוסח רמבו או ג'יימס בונד; מעשי גבורתם נעשו בעקבות תחושת המחויבות שהאחריות, הידיעה שאם אנחנו לא נעשה זאת – לא יהיה אחר שיעשה זאת. זו היא הרוח שפיעמה בנו בתש"ח וזו המורשת שאנו מנסים להנחיל לדורות הבאים אחרינו" (רדאי, הגדוד השלישי, עמ' 236).
פלד ממשיך ומנסה לאפיין את לבטי הדור במלחמה:" היינו דור ללא אשליות. ניסינו ליישב את הסתירה בין 'החרדה ליכולת הקיום לבין החרדה ללגיטימיות הקיום' [כפי שמצטט פלד מדבריו של ברוך קימרלינג], אשר הביאה אותנו לחפש את דימויי הצדק בכל אשר עשינו ויצרה אצלנו זעזוע עמוק בתפיסה, כאשר מעשינו עמדו בניגוד לערכי מוסר וצדק אוניברסליים. גדלנו על מיתוס תל חי ומצדה, זה עתה שמענו את סיפורי השואה ומרד הגטאות, את מעשי הצנחנים, אנשי הפלמ"ח, שצנחו מאחורי קווי הנאצים באירופה. כל אלה הביאונו למסקנה ששם בפינו המשורר דוד שמעונוביץ (שמעוני);" היה חזק והיית צודק". רצינו לשרוד ולחיות בעולם ששפת הכוח הכריעה בו, הן במלחמת העולם השנייה הן בארץ ישראל, במאבק האלים וארוך השנים בינינו לבין הערבים. ידענו כי צדק שאין מאחוריו כוח - יפה להספדים בלבד. לפיכך בנינו כוח והתכוננו להשתמש בו ביום פקודה" (רדאי, הגדוד השלישי , עמ' 238). כך קרה, למשל: "כשפשטנו על סעסע ופרצנו לתוכה ופוצצנו עשרות מבתיה לא חשבנו על תושבי הבתים אלא על גורלנו; אם לא נרתיע את המקומיים, שמא לא יימנעו מלערוך בנו טבח...היינו בטוחים בצדקת דרכנו וכל שרצינו היה ביטחון ושלום, לחיות ככל העמים וככל בני אנוש: אך הנה נתקלנו בחומת איבה, שבוניה אולי חשו שהיא צודקת – אולם לנו לא הותירה מקום בארץ הזאת. לעתים היה כפסע המרחק בין כישלון ואובדן לבין הניצחון" (רדאי, הגדוד השלישי, 239).
חלפו קרוב ל-70 שנה מאז "המלחמה ההיא" ונראה לי שהחברה הישראלית מתמודדת עם שאלות דומות של צדק וכוח, ללא אותה תחושת מצוקה קיומית אבל עם הצורך למצוא נקודות זהות והזדהות משותפות שבעבר היו ברורות יותר.
לפנינו, הדורות שאחרי דור הבונים ודור המייסדים, אתגר ענק של מילוי המסגרת בתוכן. זהו אתגר פחות מוחשי וברור כמו הפיכת ה"אין" ל"יֵש" בהקמת המסגרת המדינתית הטריטוריאלית, אבל יש בו מורכבות רבה יותר כי היעד אינו מוגדר כמו בהקמה. האתגר היהודי-הישראלי שונה ואנומלי ממדינות אחרות, בגלל הצורך לבנות מחדש חיבור בין דת, לבין טריטוריה ומדינה. כנראה שתהליך כזה הוא ארוך ומייסר וזה מקור אי הנחת שרבים חשים לגבי החיים כאן. האם נראה בקושי הזה אתגר המעניק לחיינו כאן משמעות? האם נראה בחיינו כאן חלק מתהליך היסטורי, תהליך שבו אנו שותפים בבנייה וביצירה לא פחות מורכבים מאלו של דור המייסדים? ההסתכלות לעתיד מעלה לא אחת שאלות לגבי העבר בתור מה שאנו תופסים כצדקת דרכנו. גם מסוגת הזיכרונות וגם מתחום המחקר עולה שדרכנו מיוסדת על צדק, גם אם לא תמיד מושלם וגם אם מלווה בפשרות של קונפליקטים נורמטיביים, ואנו מנסים ללכת בדרך שקבעו דור המייסדים. נראה לי שדרכנו היום יותר דומה לזו של הורינו ושל הוריהם.
לא אחת עולה השאלה האם המחיר שאנחנו משלמים כפרטים על החיים הלאומיים ראוי והאם המחיר העצום ששולם עד היום ראוי. התשובה היא כמובן אישית מאוד ותלויה בתפיסת מקומה של הזהות הקבוצתית מול הזהות האישית ומידת החפיפה ביניהן. אבא, שהיה אידיאליסט אבל ניחן בחשיבה ביקורתית ורציונלית, האמין לאורך חייו וגם לקראת סופם שהמחיר ראוי, שמדובר ביצירה גדולה וטובה.
מחיי בקהילת משגב, מהיכרותי הקרובה עם הנוער, מטיוליי בארץ ומהיכרותי את התרבות והחברה הישראלית, אני רואה את החיים כאן עין בעין עם אבי – שווים ובעלי משמעות מיוחדת.
יהי זכרו ברוך.
תודה לישראל, ידידי, שעודד אותי לכתוב רשימה שתקשור את חיינו כאן לדור שהולך ונעלם.
מקורות
מרדכי בר-און, גבולות עשנים, יד יצחק בן צבי (2001)
חנן סבר, אגדה של חסד, סער (2010)
חנן סבר, בית בהרים-מסיפורי קיבוץ יפתח, קיבוץ יפתח (2000)
חנן סבר, קיבוץ זה לא צחוק, עופר (2009)
איתמר רדאי, הגדוד השלישי, ספריית יהודה דקל (2014)
