דברי חכמים בנחת נשמעים. {קהלת ט', י"ז}
סטטוס שבועי: בכל מקום שהיו בו יהודים, ליוותה אותם שנאת ישראל. פעם היה זה מפני שפוגשים אותם בכל עמדות המפתח, המדעיות והכלכליות, פעם הוא שנוא בשל היותו עם עני ובזוי ופעם בשל היותו שבט עשירים, החונק את כלכלת העולם. הוא נרדף בגולה, בהיותו מפוזר ומפורד בין העמים, והוא נותר נושא לשנאה גם בהיותו יושב בביתו, בארץ ישראל.
ציטוט שבועי:
מר ממָוֶת ראינו, אך הנה הגדת החרות לבנינו, וכתוב בראשה: 'עבדים היינו'… ולא יִכַּתֵּב עבדים הננו! {נתן אלתרמן}
סיפור שבועי:
כולנו יהודים!!!
קבוצה של למעלה מאלף חיילים אמריקאים נפלה בשבי בסוף שנת 1944 בקרב על הבליטה ונשלחה למחנה השבויים IX-A ליד זיגנהיים, שבגרמניה. אחת הפקודות הראשונות שלהם הייתה להפריד את החיילים היהודים משאר הקבוצה ולהביאם לשוביהם הגרמנים.
מפקד המחנה הגרמני, רב-סרן זיגמן, מסר את הפקודה באנגלית לחייל האמריקאי בעל הדרגה הגבוהה ביותר במחנה. היה זה רב-סמל ראשון רודי אדמונדס, צעיר בן 24, מנוקסוויל, טנסי.
במקום לפקוד על החיילים היהודים לצעוד קדימה ולהתאסף, הוא פנה לאנשיו ואמר, 'אנחנו לא עושים את זה. כולנו נלך יחד'. בכך שפקד על כל האמריקאים במחנה השבויים לצעוד קדימה ולהתייצב מול שוביהם, הציב רב-סמל אדמונדס את עצמו בחזית.
לסטר טאנר, חייל יהודי ששירת עם רב-סמל אדמונדס, נזכר במאורעות: אני מעריך שעמדו שם למעלה מ- 1,000 אמריקאים, כשרב-סמל ראשון רודי אדמונדס ניצב בחזית מול רב-הסרן זיגמן, עם כמה מש"קים בכירים לצידו, ואני ביניהם.
רב-סמל אדמונדס אמר: 'כולנו יהודים'.
רב-סרן זיגמן התקדם לעבר רב-סמל אדמונדס. 'לא ייתכן שכולם יהודים!'
רב-סמל אדמונדס אמר שוב: 'כולנו יהודים'.
זיגמן רתח ושלף את אקדחו, מאיים לירות ברב-סמל אדמונדס. למרות האיום במוות מיידי, אדמונדס סירב לסגת ולהסגיר את היהודים שתחת פיקודו.
לפי אמנת ז'נבה, אנחנו מחויבים למסור רק את שמנו, דרגתנו והמספר האישי שלנו, השיב רב-סמל אדמונדס. ואם תירה בי, תצטרך לירות בכולנו ואחרי המלחמה תעמוד לדין על פשעי מלחמה.
כעבור רגע, הסתובב מפקד המחנה והלך.
פרשה שבועית:
פרשת שמיני / 'כשרות = זהות'
"ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס – טמא הוא... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא... טמא הוא" {ויקרא י"א, ו'-ח'}.
שני פסוקים אלו נלקחו מסך פסוקים בפרשתנו, השוטחת בפנינו את מפת החי ומסווגת אותה למותרים ולאסורים באכילה. פסוקים אלו מניחים את התשתית למצווה הידועה הקרויה בפינו בשם: כשרות. כשרות המאכלים הנכנסים לפינו.
כידוע, חלק מבני דורנו שואלים האמנם אוכל כשר זה הדבר הנחוץ על מנת לבנות אישיות אנושית?! האם בלי זה איני מסוגל לשמור על זהותי היהודית?!
אך ראה זה פלא. אין שאלה זו המצאתו של בן דורנו. היא עתיקה, וכבר מצאנוה בדברי חז"ל על פרשה זו:
'מה איכפת לו להקב"ה שיאכלו ישראל בלא שחיטה?' (מדרש תנחומא שמיני ז').
בטרם ננסה להשיב על שאלה עקרונית זו, הבה נשים לב לנקודה מעניינת. אנו מוצאים שכל פעם כאשר התורה מזכירה את נושא הכשרות, היא מוסיפה מילים על 'קדושה', 'התעלות' וכדומה. התורה רמזה על קשר הקיים בין הנכנס לפינו לבין עיצוב אישיותנו. מיד אחרי שהיא מסיימת את נושא הבהמות, החיות, העופות והשרצים – הטמאים והטהורים, היא מסכמת את הנושא באמצעות הפסוק הבא:
"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני" {ויקרא י"א, מ"ח}.
מוסיף רש"י: בכולן נאמר: 'הוצאתי' וכאן כתיב: 'המעלה אתכם'? תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים, אלא בשביל שאין מיטמאין כשאר אומות – דיים.
נזכיר פסוק נוסף המשרטט עוד קו מאפיין הטמון בעמקי מצוות הכשרות:
"להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" {שם מ"ז}.
ובכן, התעלות ('המעלה אתכם') והבדלה ('להבדיל') - אלו הם הסימנים של מצוה זו. נוסיף גם את תשובת המדרש לשאלה שצוטטה לעיל: 'וכי מה אכפת לו להקב"ה וכו''. התשובה היא: 'כדי לצרף את הבריות!'
מצאנו שהכלל המפריד (מעלה גרה ומפריס פרסה) בחלוקת החי למותרים ולאסורים באכילה. קשור במבנה הפיסי של עולם החי. והמתבונן יבחין מיד, שמבנה פיסי זה מבליט תכונות ייחודיות.
עצם הצורך לדאוג שהאוכל יהיה מסוג חיות מסויים, שאין בו מן האכזריות האופייניות לעולם החי, עצם הצורך לברר, אם נשחטה הבהמה כראוי, והחובה לברר, אם נשאב ממנה הדם, מסוגלים לרומם את נפש האדם ולהגביר את מודעותה כלפי מידת הרחמים. התייחסות יום יומית זו לאוכל משרישה באדם פעם אחר פעם את הידיעה הבסיסית, שאין הוא יכול לנהוג בעולם כרצונו וכשרירות לבו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
שבת שלום - יהונתן גרילק
