אחת התגובות הכמעט מיידיות שאני שומעת כשאנשים מספרים זה לזה על רגשות האשם שלהם ביחס לילדיהם, היא הרגעה: אין לך מה להרגיש אשמה... צריך לפרנס. זה לא כמות הזמן, זה האיכות! אין לך מה להרגיש אשם...לא נורא אם לא שיחקת איתם, מישהו צריך לנקות את הבית. בביה"ס הם לומדים מספיק. אל תרגישו אשמים... צריך גם לנוח, והטלוויזיה עוד לא הרגה אף אחד. תזרקו את רגשות האשמה לפח! צריך גם לחנך...אז למה רגשות האשמה כל כך נפוצים אצלנו, ההורים, ולמה אנחנו ממהרים לנסות להיפטר מהם?
לכל רגש שאנחנו חשים יש תפקיד ויש חשיבות. כאשר משהו משמח אותנו, אנחנו יודעים שזה משהו רצוי, ונשאף להשיג אותו שוב. כאשר משהו מעציב אותנו, אנחנו יודעים להימנע ממנו. כאשר אנחנו מפחדים ממשהו, הרגש בא להודיע לנו שמדובר בדבר מסוכן ושצריך להיזהר. לרגשות אשמה יש תפקיד חשוב. אנחנו חשים אשמה כדי שנשים לב שהתנהגותנו אינה בסדר, אינה עומדת בציפיות שלנו מעצמנו, ושעלינו לשנות בה משהו. רגשות אשמה, או ניסיון להימנע מרגשות אשמה, מובילים אותנו להתנהגות יותר מוסרית, יותר מתחשבת באחרים, ויותר מאפשרת חיים משותפים.
גידול ילדים וחינוכם אינם משימה פשוטה כל ועיקר. כל ספרי ההדרכה וכל התיאוריות אינם פוגשים תמיד את המציאות. מציאות שהיא מורכבת, מפתיעה, וכוללת דרישות נוספות כמו צרכים כלכליים, פשרות בין אחים ועוד. ולכן, תמיד יש מקום להשתפר, לעשות את הדברים בצורה טובה יותר. ולכן מופיעים רגשות האשם, ואומרים לנו: "כאן יכולת לנהוג אחרת, כאן התנהגותך לא הייתה מספיק טובה".
ועם זאת, לעיתים קרובות אנחנו ממהרים להציע זה לזה להיפטר מרגשות האשם ולהכיר בכך שאנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים. האמירה הזו נכונה לעיתים קרובות מאוד. כאשר אימא צעירה עומדת ליד הגן של בנה, בוכה, ומרגישה איום ונורא על כך שהיא "זונחת" אותו בגן, כדאי להיפטר מרגשות האשם, להכיר בכך שהילד חייב להישאר בגן משום שהיא חייבת ללכת לעבודה על מנת להתפרנס, ושרגשות האשמה, מלבד לגרום לה להרגיש רע, לא מועילים כלל. אך האם תמיד נכון להיפטר מרגשות האשמה?
כאמור, לרגשות בכלל ולרגשות אשמה בפרט יש תפקיד. אם אנחנו עושים הכול כדי להתעלם מהם, ואומרים מראש שהם אינם חשובים, אנחנו לא נותנים הם לבצע את תפקידם... אני מציעה לבחון לגופו כל רגש אשמה שמתעורר, ולבדוק – האם מקומו בפח האשפה, או שמא יש לו חשיבות שאין להתעלם ממנה?
המשך יבוא.
