כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

ד"ר ישראל בן דור על 'המפץ הגדול'- גירוש ספרד ותוצאותיו (חלק ט')

משגב | פורטל משגב תרבות ופנאיפורסם: 03.03.16 , 09:02ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 אמסטרדם הפכה כבר בתחילת המאה ה-17 לעיר הבירה של הפזורה הספרדית המערבית. בשנת 1675 מנתה הקהילה הספרדית באמסטרדם כ-2,500 נפשות. באותה שנה נחנך בית הכנסת הגדול והמפואר של קהילת הספרדים בעיר זו, עיר שהפכה לגורם חברתי וכלכלי מרכזי ברפובליקה ההולנדית החדשה.
בהמבורג מנתה העדה הספרדית 800 נפשות לקראת סוף המאה ה-17 ובשנות ה-80 של אותה מאה נמצאו בלונדון 414 יהודים שמוצאם מחצי האי האיברי. צאצאי המגורשים והאנוסים יצרו רשת מסחרית ענפה בין צפון מערב אירופה לבין חצי האי האיברי ומשם אל העולם החדש. הם התמקדו ביבוא סחורות מן המושבות (סוכר, קקאו, טבק ועוד). סחורות אלו שימשו בסיס לתעשיות משגשגות, תעשיות שנוהלו על ידם מן המרכזים במערב אירופה.
התסיסה המשיחית שהתחילה בקרב יהודי ספרד לפני הגירוש, גברה עוד יותר לאחריו, במאה ה-16. היו כאלה שחשבו שהאר"י הוא המשיח. במאה ה-16 עסקו כמה מקובלים, ביניהם שלמה מולכו, בציפייה לקץ הימים. יהודים גם הושפעו משאיפות משיחיות שהתעוררו בקרב קבוצות נוצריות פרוטסטנטיות בהולנד ובאנגליה. גם פרעות ת"ח-ת"ט (1649-1648) בפולין עוררו שאיפות אלו וגם הפצתה המתמדת של הקבלה.
התפרצות משיחית יוצאת דופן הייתה סביב דמותו של שבתאי צבי (1676-1626). שבתאי צבי, יליד איזמיר, הגיע לירושלים ואחר כך לעזה. בעזה הכיר את המקובל נתן אשכנזי, חסיד קבלת האר"י. נתן הגיע להכרה ששבתאי צבי הוא המשיח והוא עצמו הפך להיות נביאו. התעמולה של נתן העזתי יצרה תסיסה משיחית רחבת היקף בכל העולם היהודי. אולם כאשר נקרא שבתאי צבי אל הסולטאן, והוא הוכרח לבחור בין המרת דת לבין מוות, והעדיף להמיר את דתו לאסלאם. בשנת 1676, 10 שנים לאחר ששבתאי צבי המיר את דתו והתאסלם, גברה ההתאסלמות בקרב חסידי השבתאות. בשנת 1682 המירו כמה מאות משפחות בסלוניקי ובאדירנה את דתן לאסלאם ומהן נוצרה כת הדוֹנְמֶה. דרכו של שבתאי צבי, משיח השקר, שהפך לכופר בעיקר כדי לסיים את הגאולה שבה התחיל, העניקה משמעות אחרת לקיומם של האנוסים, שבסך הכול נכפה עליהם. בפולין פעל במאה ה-16 יעקב פראנק שהתאסלם ואחר כך התנצר, עם מאות מחסידיו. שרידי השבתאות והפרנקאות התקיימו באירופה גם במאה ה-19. הצלחת השבתאות לסוגיה קשורה לתופעה של קהילות האנוסים. היהודים שהתנצרו בכוח וחזרו ליהדות לא תמיד הכירו את ההלכה היהודית או אימצו אותה במלואה. מעבר לכך, המאות ה-17 וה-18 היו תקופת משבר ומהפיכה באירופה כולה, ועל רקע זה קמו תנועות מהפכניות מכל הסוגים, ובהן גם תנועות משיחיות.
הקהילות של יוצאי איבריה בפזורה המערבית נטו להפעיל את עונש החרם גם על עבירות שרוב קהילות ישראל גזרו עליהן עונשים פחות חמורים. הענישה התקיפה בקהילות אלה נועדה לקבוע את גבולות הזהות השיתופית של ציבור זה, ציבור שהיה מורכב בעיקרו מאנוסים לשעבר. כך, לדוגמה, הוחרם אוריאל ד'אקוסטה בקהילות ונציה והמבורג ומאוחר יותר פעמיים בקהילת אמסטרדם. חטאו היה בכך שהטיל ספקות בסמכות התלמוד ובהנהגה הרבנית, שלל את הרעיון של בחירת ישראל והעלה על הנס את עליונותה של הדת הטבעית, דת שלפיה כל בני המין האנושי יהיו שותפים לה. ב-1640 שם קץ לחייו, לאחר שהושפל קשות בטקס פומבי בבית הכנסת באמסטרדם, אותו בית כנסת שבו בוטל החרם השני שהוצא נגדו. 
בשנות ה-50 של המאה ה-17 הזדעזעה קהילת הספרדים באמסטרדם מכפירתם של הפילוסוף ברוך שפינוזה (1677-1632) והד"ר ח'ואן דניאל דה פראדו, רופא, פילוסוף ומשורר אנוס שנמלט מאמסטרדם לספרד וחזר ליהדות. שניהם הביעו בגלוי את ספקותיהם לגבי קדושת התנ"ך (כאשר טענו שיש לראות בו יצירה אנושית ולא אלוהית) והתייצבו בפומבי נגד הממסד הרבני והיהדות ההלכתית. שפינוזה הוחרם בשנת 1656, ניתק את קשריו עם היהודים והיהדות וחי בין מלומדים נוצרים, שעסקו גם הם בביקורת הדת. פראדו נאלץ לעבור לאנטוורפן ולסיים את חייו בתוך קהילת אנוסים, קהילה שחיה עדיין תחת מסווה נוצרי.
הספרות הפולמוסית, שנכתבה באמסטרדם ובקהילות אחרות נגד מגמות חריגות בפזורה הספרדית המערבית, מעידה שפרשיות אלו היו רק קצה הקרחון לאירועים שאיימו על שלמות הקהילות של "היהודים החדשים".
 
סוף דבר
כמו שקרה למשטרים אפלים אחרים, הדיכוי והרדיפה הובילו גם לאסונה של ספרד. חיפוש הטוהר והאחדות חסרת הפשרות בארץ שעמים רבים מאוד עברו בה בכל הדורות, במקום לכבד את השוני ולחפש את המאחד, הוביל גם לשקיעתה של ספרד כמעצמה. כך כתב נמרוד יובל: "במקום להכיר בברכה שבגיוון האנושי והתרבותי ביקשה ספרד הרשמית במשך מאות שנים לדכא את השונוּת והגיוון ולרדוף אחר אידיאל מתעתע של אחידות (דתית, אתנית, טהורת דם) ושילמה על כך מחיר כבד של סבל אנושי, ודומה שגם שקיעתה לבסוף היא תוצאת הדרך הזאת" (יובל, האנוסים, עמ' 67).
הסיכוי שנשקף לה להפוך למעצמה טרנסאטלנטית, מעצמה שרגליה נעוצות בחצי האי האיברי ובשתי האמריקות, נגוז בהדרגה (מטביעת הארמדה הספרדית בקרב הימי מול בריטניה בשנת 1588 ואילך). במקומה עלה כוחה של בריטניה, שתחת כנפיה יכלו היהודים גולי ספרד להקים קהילות עצמאיות וחזקות. כך, בין היתר, הונחו היסודות למרכז היהודי בארה"ב.
למרבה הצער, רדיפות האינקוויזיציה והגירוש הגדול מספרד לא נשארו בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי כאסון הגדול ביותר. רדיפת היהודים והשמדתם באירופה,בידי גרמניה הנאצית והמדינות ששיתפו עמה פעולה, האפילו על הגירוש. נדמה כי 100 שנות הרדיפה, הרצח וההתעללות שקדמו לגירוש (1492-1391) נדחסו במאה ה-20, בגרמניה הנאצית, לפחות מעשור. בעוד שהספרדים פעלו לגירוש אכזרי ולנישול מקיף, פעלה גרמניה הנאצית לפתרון כולל של "הבעיה היהודית" על ידי רצח עם, בשיטתיות וביעילות שהובילו בתוך שנים ספורות לרצח של למעלה מ-6 מיליון יהודים.
במחקר הקלאסי שלו על דון יצחק אברבנאל (1508-1437), המנהיג הבולט של היהודים בספרד בימי הגירוש, מותח בנציון נתניה ביקורת על תורתו המשיחית, תורה שביטאה היטב את מצבו הקשה של העם היהודי בימי הביניים. העם היהודי סבל רדיפות קשות ביותר אך ציפיותיו היו נתונות לגאולה מידי שמים באופן מיידי. אברבנאל עמד על דעתו שאין ליהודים עוד סיכוי להתקיים בגלות ושכולם כאחד יצאו מן הגולה, אך באותה עת לא ראה כל טעם לכך שיפעלו באופן ממשי כדי לצאת מהגולה ולקרב את הישועה על ידי מאמציהם. יתרה מכך: "הוא הזהיר אותם, חזור והזהר, שלא רצונם ותוכניתם של בני אדם יביאו את הגאולה, אלא כוחו של אלוהים בלבד". (נתניהו, דון יצחק אברבנאל, עמ' 269-268). נתניהו מעלה לפיכך את השאלה מה היה קורה אילו בזמן הגירוש היה קם מנהיג בשיעור קומתו של אברבנאל ומטיף לשיבה לארץ ישראל על ידי התיישבות ופעולה מעשית. גם אם הייתה נמתחת ביקורת על תוכנית כזו, סביר להניח שהייתה עשויה "לשנות את יחסם הכללי של היהודים לבעייתם הלאומית, וכתוצאה מכך אפשר שהיו מרכזים את מבטם בארץ ולא בשמים" (שם, עמ' 269). אולם אברבנאל, שרצה בגאולה, לא היה מסוגל לפעול למענה במציאות. כאשר הופיע דון יוסף נשיא עם תוכניתו להתיישבות יהודית בארץ, כמעט ולא היה לה הד בעם היהודי. היהודים באותה עת היו חדורים בכיסופים לגאולה משיחית, על פי תפיסתו של אברבנאל, והעשייה הממושכת והקשה הכרוכה בבניית הארץ לא משכה את לבם.  
במבט על פני ההיסטוריה היהודית, גירוש היהודים מחצי האי האיברי לאחר 1500 שנות קיומו של המרכז היהודי ו-800 שנים במסגרת העימות בין אסלאם לנצרות, הם מן האירועים המעצבים החשובים ביותר של תולדות העם היהודי, אירוע שהדיו ניכרים גם כיום. דווקא מכיוון שחלק ניכר מן היהודים והאנוסים הצליחו לצאת מספרד ולבנות קהילות חדשות, בכל רחבי העולם, הוביל האסון הגדול לבנייה מחדש של כל העם היהודי. העיון בפרשה זו ובתולדותיה מחזק את תודעת הגורל היהודי המשותף ולכן יש בו ערך רב לחברה הישראלית בימים אלו. במונחים מעשיים יותר ובראייה של הרצוי, נראה שכדאי היה לעסוק בפרשה זו בכיתה י' ולערוך מסע שורשים בספרד לקראת הלימוד השיטתי של השואה והמסע לפולין בכיתה י"א. 
                                           
 
 מקורות
מיכאל אביטבול, "יהדות צפון אפריקה אחרי גירוש ספרד", בתוך: מיכאל אביטבול ואחרים (עורכים), הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש, משרד החינוך/מרכז זלמן שזר, ירושלים (1992) עמ' 26-9.
ראובן בונפיל, "איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב", בתוך: הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש, עמ' 94-73.
חיים ביינארט, "גירוש ספרד – גורמים ותוצאות", בתוך: חיים ביינארט (עורך), מורשת ספרד, מאגנס, ירושלים (1994) עמ' 407-384
חיים ביינארט, "גירוש ספרד: סוף מעשה במחשבה תחילה", בתוך: יום טוב עסיס ויוסף קפלן (עורכים), דור גירוש ספרד, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים (1994) עמ' 122-99
חיים ביינארט, "היהודים בספרד מראשית ההתיישבות ועד לגירוש ב-1492", בתוך: רות פורטר ושרה הראל-חושן, (עורכות) ממזרח ועד סוף מערב, יהודי ספרד 1992-1492, בית התפוצות/משרד הביטחון, ת"א (1992) עמ' 41-21.
יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, עם עובד: ת"א (1965)
אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל, ידיעות אחרונות/ספרי חמד/ספרי תל אביב, ת"א (1994)
שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, מהדורה לעם בשני כרכים, דביר, ת"א (1962)
יוסף הקר, "יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאות ה-18-15", בתוך: הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש, עמ' 72-27
ירמיהו יובל, האנוסים, כתר, ירושלים (2014)
בנציון נתניהו, דון יצחק אברבנאל, שוקן: ירושלים ות"א (2005)
יוסף קפלן, "המפגש המחודש עם היהדות: היהודים הספרדים והפורטוגלים במערב בראשית העת החדשה", בתוך: ממזרח ועד סוף מערב, עמ' 72-45
אברהם לבנון, ימי היהודים בספרד 1500-700, תולדור, משרד החינוך והתרבות (1991)
אביבה דורון, "התרבות היהודית בספרד" בתוך: דוד שמש (עורך), מסע לימודי בעקבות שורשים, משרד החינוך והתרבות/קריית יוצאי מרוקו בישראל (1992) עמ' 63-61