המשפט הזה שב ועולה, מוכה וחבול, בסרטו החדש של ארז תדמור ("סיפור גדול"), המתרחש בבית החולים רמב"ם בשעות שלאחר פיגוע טרור קטלני. סרט שבאופן מטריד מרגיש רלוונטי יותר עם כל צפייה בו.נוימן (דביר בנדק בהופעה דרמטית בלתי נשכחת) ובן חסותו הצעיר קובי (רועי אסף שזכה בפרס אופיר על תפקידו), שני שוטרים – האחד מושחת השני ישר, יוצאים בשישי בערב לסיור ברחובות חיפה, כאשר פיגוע התאבדות מרעיד את העיר. הם מוזעקים לזירת הפיגוע ונסחפים לתוך מערבולת גורלית שתשנה את חייהם. הניגודיות החזקה בין הלבן לבין השחור תלך ותיטשטש במסע הסהרורי שאליו הם יוצאים. אנחנו מוזמנים להתלוות אל שומרי החוק הסורחים לאודיסיאה של אמוציות סוערות בשסעי החברה הישראלית, לילה שבו הבזקי האור מסנוורים, מטשטשים את התמונה, מקשים להבחין בין הטוב לבין הרע.
המחבל הצעיר שרד ומאושפז באותו בית החולים שאליו הובאו קורבנותיו. קובי וצוותו מוצבים לשמור עליו מפני נקמה אפשרית. בשל מצבו הרפואי, המחבל מקבל טיפול לפני הנפגעים, בעוד משפחותיהם ממתינות מחוץ לדלת חדר הניתוח. השוטרים נאלצים להגן על המחבל ובמקביל להתמודד עם קלחת הרגשות הנוצרת בבית החולים, המבעבעת והמאיימת להתפוצץ בכל רגע.
"ארץ פצועה" מתרחש כולו בחללים נושמים, בין זעקות סירנה מחרידות, צלליות ורחשים מעוררי אימה. ההוויה הישראלית בסרט היא מצב תמידי של לחץ קיצוני. הכול בסרט קורה במצב של סטרס, ההחלטות החשובות ביותר מתקבלות מתוך רגשות גועשים, רגשות שמפריעים להגיע לתובנות שקולות.
בעוד השוטרים לכודים במחלקה המאיימת, מחלקה שמסדרונותיה מרגישים כמו מפלצת שבלעה את כל יושביה, מתקבלת ההודעה – בנו של קובי לא חזר לביתו באותו ערב. רק אז מתחוור לנו שאנחנו נמצאים בסיפור מקראי קורע לב על אבות ובנים. 3 אבות, 3 בנים, 3 דרכים שונות להתמודד עם המציאות הקשה, 3 גורלות שונים. משל אכזרי על גמול בלתי מתפשר, ניגוד חריף לחמלה שבה הסרט מתייחס לכל אחד מגיבוריו.
ארז תדמור, זוכה פרס אופיר לבימוי על סרט זה, לוקח צעד אחד מהקומדיות טובות הלב שעשה עד כה ומגיש לנו דרמה נוקבת. זאת פצצת אנרגיות בין מותחן משטרתי לבין טרגדיה מקראית, שמצליחה לקחת את הסוגיות הכי לעוסות, היישר מכותרות העיתונים, ולרקוח מהן סיפור שמתחשק להקשיב לו. משפחה, שכול, חברות ונקמה. הכוח נמצא דווקא בדרך שבה השאלות הלאומיות משולבות בחוכמה זו בזו, יוצרות מארג בעל משמעות על סולם הערכים שלנו.
זה לא הסרט הכי מתוחכם או הכי מקורי שתראו השנה. זאת גם לא צפיית חובה. מול ההופעה הטראגית והבלתי נשכחת של דביר בנדק עומד רועי אסף, חלש מתמיד, אינו מצליח לתת קונטרה ראויה ומשאיר חלל גדול בלב הסרט. למרות שלא מדובר ביצירה גדולה, "ארץ פצועה" מספק חוויה קולנועית סוחפת בסטנדרטים הגבוהים ביותר, מצליח להזיז משהו אצל הקהל האדיש, אצל הצופה שיש לו אפס סבלנות לחפירות חברתיות. הישג מרשים וסרט שווה צפייה.
