כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

ד"ר ישראל בן דור על "המפץ הגדול" – גירוש ספרד ותוצאותיו (חלק ז')

משגב | פורטל משגב תרבות ופנאיפורסם: 16.02.16 , 08:00ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 מנסחי צו הגירוש הניחו שמרבית היהודים יעזבו את ספרד וחלק מהם ימיר את דתו. ואכן, על פי המשוער, כ-200,000 יהודים עזבו את ספרד ויהדות ספרד ראתה בכך "יציאת מצרים" שנייה (אתחלתא דגאולה) וציפתה לניסים. היהודים מכרו את נכסיהם במחירים אפסיים. בתי עלמין הפכו לשטחי מרעה ציבוריים. כ-120,000 יהודים חצו את הגבול לפורטוגל ורובם היו מאזורי קסטיליה הסמוכים לגבול עמה, כ-50,000 יצאו לצפון אפריקה ויתרתם אל האימפריה העות'מאנית בבלקנים ובאסיה הקטנה. יומם האחרון בספרד היה ב-31 ביולי 1492 (ז' באב הרנ"ב):"תאריך זה, יומיים לפני ט' באב, קשר את הגירוש לחורבן בית המקדש; ואכן, הגירוש נחשב לחורבן הבית השלישי" (ביינארט, היהודים בספרד, עמ' 40). אולם רוחם של יהודי ספרד לא נשברה והם פתחו בהכנות ליציאה מהארץ שבה ישבו במשך 1,500 שנים ברציפות וסיימו אותן בתוך שלושה חודשים. אף הכומר אנדרס ברנלדס, היסטוריון נוצרי בן התקופה, שלא רחש אהדה ליהודים:"...התפעל...מאמונתם העמוקה של הגולים, שצעדו בששון ולקול תופים בדרכם לעתיד בלתי ידוע" (ביינארט, היהודים בספרד, עמ' 40).
התלאות שעברו על המגורשים באו לידי ביטוי בסיפורה של שיירה אחת, סיפור שתועד על ידי כרוניקאי ספרדי. בשיירה היו 25 ספינות עמוסות ביהודים, שהפליגו לכיוון אוראן שבחוף האלג'יראי. שודד ים ממוצא איטלקי, ששלט במקום, מנע מהם מלרדת לחוף. הם התחננו וגם הציעו לו סכום כסף גדול, אך לא נענו. חלקם הגדול, מהחרדה ומהייאוש, שב אל עקבותיו וכ-600 חזרו לספרד והמירו את דתם. היתר, ב-8 ספינות, המשיכו במסעם עד לנמל ארזילה, על החוף המרוקאי הקרוב לחוף האיברי. מחוף זה ניסו להגיע לממלכת פאס. הנוסעים באוניות סבלו ממגפות וממעשי שוד שבוצעו ע"י הקברניטים והמלחים.
בתוך שנים ספורות גירשה גם פורטוגל את היהודים. בתם של פרננדו ואיסבל נישאה למלך פורטוגל מנואל הראשון (1521-1469) והנישואים נערכו רק לאחר שהתקבלו 'התנאים' של הכלה. הכלה דרשה את גירוש היהודים מפורטוגל ואת הקמתה של האינקוויזיציה. מנואל הסכים לתנאי, מכיוון שראה בנישואין מפתח לאפשרות שיירש גם את כיסא מלכות ספרד וכך יהיה חצי האי האיברי כולו בשליטת בית מלכותו, בית ברגנסה.
ב-5 בדצמבר 1496 ניתן צו הגירוש מפורטוגל וליהודים ניתנו 10 חודשים כדי לצאת. פרק הזמן הארוך נבע מהמציאות שבה שיעור היהודים בפורטוגל (מגורשי ספרד והקהילה בפורטוגל) הגיע ל-15% מכלל האוכלוסייה (כמיליון תושבים). ייתכן גם שהסברה  בפורטוגל הייתה שיצליחו לשכנע את היהודים להמיר את דתם. בשנת 1497 ריכזו את כל היהודים במחנה בליסבון ונערכה בהם הטבלה בכוח, באכזריות רבה. רק מעטים הצליחו להינצל מן השמד. ביניהם ר' אברהם זכות, שהיה מגדולי הקרטוגרפים והאסטרונומים ובין היתר מילא תפקיד חשוב בהכנת מסעו של וסקו דה גמא. דה גמא נשלח על ידי מנואל הראשון להודו בשנת 1497 והצליח להגיע אליה. בשנת 1506 פרצו פרעות באנוסים בליסבון והכתר נאלץ להתיר את יציאתם מן המדינה. עברו עוד כ-30 שנה עד שקמה אינקוויזיציה בפורטוגל, ולאחר שקמה נודעה בעולם כולו באכזריותה. כך גם נגוזה התקווה של מגורשי ספרד למצוא מקלט לעצמם בפורטוגל. 
כפי שצוין לעיל, בעקבות גירוש ספרד (1492) וההמרה מאונס של יהודי פורטוגל (1497) הגיעו אל האימפריה העות'מאנית עשרות אלפי יהודים ואנוסים מחצי האי האיברי. מאמצע המאה ה-16 הפכה האוכלוסייה היהודית באימפריה העות'מאנית לקהילה היהודית הגדולה והחשובה בעולם. הקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית התחזקו והתעשרו גם עם הכיבושים העות'מאניים שכללו את מרבית הבלקן. היהודים פיתחן מלאכות כגון טווייה ואריגת צמר. אישים כדוגמת דון יוסף נשיא ודונה גרציה מנדס תפסו עמדות בכירות בחצר הסולטאן, ניהלו את הקשרים עם מדינות המערב הנוצרי, פעלו לטובת האנוסים ואף פיתחו תוכניות וציפיות להקמת מאחז גדול ליהודים בצפון הארץ.
לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי העות'מאנים בשנת 1516 החלה הגירה מואצת של יהודים לצפת ולירושלים. תעשיית הצמר בצפת פרחה והיא הפכה למרכז היהודי החשוב בארץ ולשלישי אחרי איסטנבול וסלוניקי. דונה גרציה מנדס פעלה לחידוש הישוב היהודי בטבריה. בתקופה זו חיבר ר' יוסף קארו בצפת את ספרו החשוב "שולחן ערוך", ספר שעתיד היה להפוך לספר החוקים של העם היהודי. בד בבד עם ההלכה התפתחה בצפת גם הקבלה מבית מדרשו של האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי).
ניתן להתחקות אחר מספר היהודים שהיגרו לאימפריה העות'מאנית על פי מפקדי אוכלוסייה שנערכו לצורך מיסוי. מנתונים אלו מתברר שמספר היהודים בערים הגדולות של האימפריה גדל פי כמה מונים בתוך זמן קצר. כך, לדוגמה, בסלוניקי לא היו יהודים כלל בשנת 1489 ואילו בשנת 1519 היו בה כ-17,000 יהודים; מספר היהודים באיסטנבול גדל מכ-9,000 ערב גירוש ספרד ליותר מ-40,000 בשנת 1535. בכמה ערי שדה ועיירות שהיו בהן יהודים מעטים, או שלא היו יהודים בכלל בסוף המאה ה-15, נוצרו קהילות יהודיות, מהן בנות כמה מאות משפחות. המהגרים העדיפו להתיישב בערים ויש ערים בודדות (כגון סלוניקי או צפת) שבהן הם הפכו לרוב האוכלוסייה. ניתן להעריך שבשנים 1510-1492 הגיעו כ-50,000 יהודים יוצאי חצי האי האיברי לאימפריה העות'מאנית (הקר, יוצאי ספרד, 28-27).
עיסוק מרכזי של היהודים בכמה מן המרכזים שבהם ישבו (כגון סלוניקי וצפת) היה בתעשיית ייצור האריגים והבדים ובצביעתם. התהליך היה ארוך ומורכב ועבר שלבים רבים מגזיזת הצמר ועד לטוויית האריג. תעשייה זו הייתה הענף המרכזי של היהודים בסלוניקי ובצפת במאה ה-16. "אריגי סלוניקי" (הידועים בשם זה) יוצרו בהיקף נרחב כבר מראשית המאה ה-16 ובמשך תקופה ארוכה התחרו בהצלחה באריגי ונציה, אנגליה ומדינות אחרות. רק לאחר 100 שנה ויותר, הם איבדו את כושר התחרות עקב עלות חומר הגלם, מחירי ההובלה וגורמים נוספים. בצפת, לעומת זאת, התמוטטה התעשייה כליל כבר בשנות ה-80 של המאה ה-16. היקף הייצור היה נרחב ביותר. בשנת 1584, לדוגמה, רכשה הממשלה העות'מאנית מקהילת סלוניקי כמעט 200,000 מ' אריג עבור הצבא העות'מאני (הקר, יוצאי ספרד, עמ' 63-62).
ייסוד האינקוויזיציה הפורטוגלית, בשנים 1539-1536, האיץ את תנועת ההגירה של "הנוצרים החדשים". חלק מהמהגרים הצטרפו לקהילות באימפריה העות'מאנית. רק בהדרגה, בסוף המאה ה-16, התגבשו במערב אירופה קהילות יהודיות של אנוסים לשעבר שחזרו ליהדותם בגלוי. בין היתר קמו קהילות כאלה בערים: לונדון, אמסטרדם, בורדו, המבורג, פרנקפורט, ונציה, רומא וקרקוב. היהודים נדדו גם ל"עולם החדש".
גילוי "העולם החדש" פתח בפני האנוסים אפשרויות חדשות, למרות שזרועה של האינקוויזיציה הגיעה גם לשם ובתי הדין שלה הוקמו גם באמריקה. הקונברסוס הגיעו עד מקסיקו, מלכות המשנה של נהר לה פלטה (כיום ארגנטינה, אורוגוואי ובוליביה בקירוב), פרו וברזיל. קהילות יהודיות ממש יכלו להיווסד רק באזורים שנכבשו על ידי הולנד ואנגליה. כך קמה קהילה יהודית בפרנמבוקו – מושבה הולנדית בצפון מזרח ברזיל. מושבה זו נכבשה מידי הפורטוגלים. לאחר שהמושבה נפלה מחדש בידי הפורטוגלים (בשנת 1654) והקהילה התפזרה, הגיעה קבוצת יהודים מפרנמבוקו לאמסטרדם החדשה (כיום ניו יורק) באמריקה הצפונית וכך הונח היסוד לקהילה היהודית בניו יורק (לאחר שהשלטון במקום עבר מידי הולנד לידי אנגליה). בניין בית הכנסת הראשון באמריקה הצפונית נחנך על ידי הקהילה במקום בשנת 1730. הקהילה כינתה את עצמה באופן סמלי בשם "שארית ישראל". מגורשי ספרד והאנוסים הניחו את היסודות למרכז היהודי בארה"ב.
המשך יבוא.