כך הפכה אנדלוסיה שבספרד למרכז יצירה של העם היהודי ואותותיו ניכרים גם היום. בספרד התחברו רבות מן היצירות הבולטות של העם היהודי בפילוסופיה, בהלכה, בשירה עברית, בפרשנות המקרא, בדקדוק העברי וביצירה הקבלית. יצירה ענפה זו התפתחה בתנאים שיצר דווקא הכיבוש המוסלמי. מבחינה הלכתית נמנתה יהדות ספרד על בית הילל וגילתה מתינות ופתיחות לעולם החיצון. בספרד זכתה הלשון העברית לתחייה בשירה ובמדעים ובה הונחו יסודות הדקדוק העברי. היצירה האדירה בתחום ההלכה סוכמה על ידי ר' יוסף קארו, שכתב בצפת במאה ה-16 את ספרו המקיף "שולחן ערוך".השירה העברית הופרתה מהמפגש עם השירה הערבית. השירה הערבית הגיעה לאנדלוסיה ממדבריות חצי האי ערב והפכה לשירה המקיפה את כל תחומי החיים של האדם. היא חזרה לעסוק, למשל, במלחמה, ביין ובאהבה. תקופה זו זכתה לכינוי "תור הזהב" ובין הדמויות שנתנו לאותה תקופה את משמעותה נמנים: שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא ויהודה הלוי. בתוך השירה נשמרו הזיקות הלאומיות, הזהות הלאומית והערגה אל הגאולה. עצם הכתיבה בשפה העברית שמרה על הרצף התודעתי של העם היהודי ועל הקשר לארץ ישראל.
במחצית המאה ה-12 נחרבו מרכזי התרבות היהודיים באנדלוסיה על ידי פלישת ה"מוואחידון" לאנדלוסיה. לפיכך החלה הפעילות היהודית הרוחנית להתרכז בעיקר בספרד הנוצרית: בקסטיליה ובקטלוניה. גם בספרד הנוצרית השתלבו היהודים בחיי הכלכלה והתרבות בחברה הכללית שבקרבה חיו. במאות ה-12 וה-13 הייתה ה"רקונקיסטה" (כיבוש מחדש, Reconquista) בשיאה וצבאות הנוצרים כבשו את רוב אדמת ספרד מידי המוסלמים. מכיוון ששטחי הממלכה הורחבו בתוך זמן קצר, נזקקו המלכים הקתוליים לשירותיהם של היהודים (במיוחד כשרי אוצר) והעניקו זכויות יתר למנהיגים היהודים. במיוחד בלט מעמדם של היהודים בטולדו, בירתה של ספרד הנוצרית. במאה ה-13 הייתה טולדו לסמל של סובלנות וחצר המלך שימשה כמקום מפגש למשוררים ולמלומדים מכל העמים והדתות. היצירות בשפה הערבית תורגמו ללטינית והחלו לשמש את אירופה. במפעלי התרגום בחסותו של המלך אלפונסו העשירי "החכם", נטלו חלק מוסלמים, נוצרים ויהודים.
משלהי המאה ה-14 (לאחר פרעות קנ"א, שנת 1391), הלך והדרדר מעמדם של היהודים בספרד. הכנסייה הגבירה את לחציה על היהודים והאינקוויזיציה (גוף החקירות והענישה של הכנסייה), רדפה קשות את האנוסים (יהודים שהתנצרו בעל כורחם) ואת היהודים ולחצה על המלכים הקתוליים לגרש את היהודים ואת המוסלמים מאדמת ספרד. בשנת 1492 דרשו המלכים הקתוליים מן היהודים לקבל את אחת משתי האפשרויות (ששתיהן היו עבורם קשות מנשוא): לוותר על אמונתם ולהפוך לנוצרים או לעזוב את ספרד, הארץ שהייתה מולדתם ובה חיו מאות שנים. כך פסקו החיים היהודיים בספרד והיהודים שיצאו ממנה התפזרו בכל העולם ובכך הביאו עימם מן התרבות והעושר הרוחני לקהילות שאליהן הגיעו.
בשנת 711 נכבש חצי האי האיברי על ידי המוסלמים. דווקא הכיבוש המוסלמי אפשר את שיקום החיים היהודיים בחצי האי האיברי. כיבוש הצוק הקרוי היום גיברלטר (על שם הכובש טארק בן זיאד) סימן את תחילתה של המתקפה המוסלמית הגדולה הראשונה על אירופה. בדרך זו החלו 700 שנות שלטון ערבי-מוסלמי בספרד. טארק נזקק לסיוע מקומי בזמן הכיבוש מכיוון שהכוחות שעמדו לרשותו היו קטנים ולא היה באפשרותו להשאיר חיל כיבוש. לצורך זה נזקק לסיוע של איכרים מקומיים ויהודים שראו בכובשים משחררים. בקורדובה, במלגה ובטולדו, למשל, הקימו היהודים מיליציות מקומיות שנועדו לשמור על הערים הכבושות עבור המוסלמים וכך אפשרו ללוחמים של טארק להמשיך בכיבוש. כותבים ערבים שיבחו את היהודים על מה שעשו בזמן הפלישה ואילו מקורות נוצרים, מטבע הדברים, גינו אותם והאשימו אותם בבגידה. היהודים, כמובן, התייחסו לאחרים לפי היחס שקיבלו מהם. איך יכלו לשמור אמונים לממלכה הנוצרית שהכחידה אותם? "בגידת" היהודים הפכה לחלק מהזיכרון הנוצרי ו-800 שנה לאחר מכן, כשחזרו הנוצרים וכבשו את ספרד, השתמשו בה כסיבה לרדוף בעיקר את האנוסים.
לאחר הכיבוש הגיעו לספרד גלי הגירה רבים ובהם גם יהודים. רוב היהודים בעולם היו אז תחת שלטון האסלאם וכיבוש ספרד וצירופה למרחב השליטה המוסלמי (שהגיע עד הודו במזרח) פתח בפני היהודים אופקים חדשים. בספרד, תחת שלטון בית אומיה, נהנו היהודים מהעדר כל רדיפה על ידי השלטון. למרות שהאסלאם לא נכפה בכוח, מיליונים הפכו למוסלמים מרצון. אף אלה שלא התאסלמו הושפעו מאוד מהתרבות הערבית שהביאו איתם הכובשים ונקראו "מסתערבים" (mozarabs). היהודים התבוללו בתרבות הערבית עד כדי כך שהיסטוריונים ערבים בני ימינו מונים את הרמב"ם בין גדולי תור הזהב של ספרד הערבית. שמו הערבי הוא אבו עמראן מוסא בן מיימון בן עבדאללה אלקורטובי [מקורדובה] אלאסראילי [הישראלי, היהודי] (ابو عمران موسى بن ميمون بن عبد الله القرطبي الإسرائيلي).
במאה ה-10 ניכרה תנופה גדולה בחיים היהודים באל-אנדלוס (ספרד המוסלמית). קורדובה, שבה היו כחצי מיליון תושבים, הייתה מרכז לימודים וחיים יהודיים בהנהגתו של ר' חסדאי אבן שפרוט (970-915 בקירוב). חסדאי היה תלמיד חכם, רופא ודיפלומט ופעל למען יהודים בכל העולם. הוא השתדל למען יהודים בביזנץ וכתב ליוסף, מלך הכוזרים, מכיוון שראה בהקמתה של ממלכה יהודית – אות לביאת המשיח. בחצרו בקורדובה התקבצו חכמים יהודים שעסקו בלימוד עברית ובתורה. חסדאי היה ראשון החצרנים היהודים בספרד המוסלמית.
לאחר שבטלה ח'ליפות קורדובה בשנת 1031 התפצלה אל-אנדלוס לממלכות זעירות. בממלכות אלה שלטו סיעות אתניות יריבות. השליטה המוסלמית בחצי האי התפוררה ומדינות אלה נאלצו להעלות מס לאחת הממלכות הנוצריות. במדינות נפרדות אלה, במאה ה-11, התרחש השיא הראשון של תור הזהב היהודי. לראשונה התמנה יהודי, ר' שמואל הנגיד, לווזיר הגדול בממלכת גרנדה והוביל את צבאה למלחמות. שמואל הנגיד החזיק במשרה הגבוהה ביותר מכל יהודי ספרד לדורותיהם והיה גם מלומד נודע בדורו ואחד המשוררים העבריים החשובים ביותר בכל הדורות והרב הראשי של יהודי גרנדה. היו אלה ימי זוהר ליהודים בגרנדה. מרכז אחר של לימודי תורה ויהדות היה בסרגוסה. אולם סופה של הפרשה היה עגום. אחרי מותו מונה בנו יהוסף לווזיר (שר בערבית) ולרב, אך מכיוון שלא היו לו אותם כישורים כמו לאביו, נרצח. לאחר מותו פרעו הנוצרים בשכונות היהודיות של גרנדה ורצחו רבים, גם מהשנאה כלפי ר' שמואל הנגיד ובנו. הפרשה מעידה עד כמה הפכפך היה מצבם של היהודים ועד כמה יכלו כוחם והשפעתם לעלות וליפול בין רגע. המשך יבוא.
