עתיקות בחדשות וביניהן / ד"ר ישראל בן דור

אהבה ואיבה (חלק ו') הרומן מצייר בצורה שלילית ביותר את המפגש שבין הנשים התימניות שעבדו כמשרתות לבין האיכרים ונשותיהם. בתום היום, חזרו התימניות לבתיהן עם ארוחת ערב, ארוחה שניתנה בקמצנות רבה (אהבה ואיבה, עמ' 24). נגה קיבלה גם היא ארוחת ערב מגבִרתה, שכללה "פרוסת לחם יבשה" ולפעמים קצת גבינה וזיתים. נגה שנאה את גבִרתה ובלבה הייתה אומרת: "ייקח השד אותך ואת אורחייך יחד, מתי תסופי מן העולם? היא [הגברת] שוכבת לה כל היום על המיטה ואת לכי וטרחי בשבילה. גם אם ברצונה לשתות מים, הגישי לה עד פיה. מדוע זה לא עשתה ההשגחה אחרת: שתהיי את המשרתת ואני הגברת?". הגברת "כרסתנית" ואוכלת מכל טוב והיא עובדת קשה ומקבלת פרוסת לחם וביצה בלבד (אהבה ואיבה, עמ' 25). אולם לאחר שיצאה מבית גבִרתה, היא לובשת שמלה הדוקה לגופה ונעליים עם עקבים ומזקיפה את קומתה בהליכה: "רוצה נגה להיראות כאילו היא מבני אירופה ולהתכחש למוצאה התימני" (אהבה ואיבה, עמ' 25). הסימן היחידי שעדיין מעיד על מוצאה הוא המטפחת על ראשה שלא הסירה בגלל אביה הזקן. חברותיה של נגה עודדו אותה ללכת לתיאטרון וללמוד בשיעורי הערב עברית, טבע, חשבון ועוד. אחרי השיעורים הן הולכות לריקודים או לצפות בקרבות אגרוף. בשיעורי הערב ובריקודים נהנים מחופש מלא, "בחורות ובחורים", והמורה רוקדת עם התלמידים אחרי השיעור. כאשר נגה מתפארת שהיא "כבר יודעת "ריקוד ערבי", ענתה לה חברתה: "ריקוד ערבי? שלא יצחקו ממך. אנו רוקדים רק ריקודים של עמים אירופים. הריקוד החביב על כולנו הוא "הורה"...(אהבה ואיבה, עמ' 27).
בהדרגה הפכו הנערות המשרתות להיות חילוניות. אחת מהן הגדירה עצמה כך: "בבית הוריי [אני] דתיה, בשיעורי הערב אני חופשיה ואצל הגברת אני גויה גמורה" (אהבה ואיבה, עמ' 28). בבית הגברת היא "גויה גמורה" מכיוון שהיא מטגנת עבורה בשר בחמאה וגם מבשלת בשבת. הגברת קמצנית ולמרות שהמשרתת התימנית מבשלת לה כל טוב, היא נותנת לה מעט מרק, זיתים ומלפפונים ולפעמים ביצה. רק בעל הבית מתייחס אליה יפה, מפייס אותה ומראה כלפיה חיבה.  אולם ישנן גם גבירות טובות. אחת העוזרות סיפרה שגבִרתה התייחסה אליה יפה, נתנה  לה מזון טוב וגם שמלה במתנה.
נחום התנגד להליכתה של נגה לשיעורי הערב, בגלל שידע היטב שההתנהגות של המשתתפים הייתה "הוללת וחופשית". אולם נגה רצתה ללמוד קרוא וכתוב. היא התביישה מאוד כאשר שוחחה עם גבִרתה על עניינים שונים והרגישה מושפלת כאשר שמעה מהגברת מילה שלא ידעה את משמעותה. אי ידיעת קרוא וכתוב מנעה מנגה לקרוא את המודעות.
לאחר נישואיהם, נסעו נגה ונחום לטייל ב"עיר הבירה" והתאכסנו בבית מלון. הם הלכו להרצאה של "הסתדרות הנוער" ב"בית העם" על הנושא: "עם קדומים". כאשר חזרו נגה ונחום לביתם, נשארו תחת רושם הטיול: "יופי העיר גובה מגדליה ובתי פארה פעל עליהם והשאיר בהם רושם חי אשר לא ימחה ובל ישכח מלב ימים רבים". במשך השנתיים הראשונות לאירוסים "ביקרו בבתי תיאטראות וקרקסאות, ונסעו במרכבות בימי חג ומועד" (אהבה ואיבה, עמ' 54).
לאחר החתונה, נכנסה נגה לעבוד בבית שבו האישה הייתה "פועלת" שהפכה ל"בורגנית". בעלת הבית ניצלה את נגה ואף הכתה אותה. בין בעלת הבית לבין נגה היו חילופי דברים קשים ביותר: "פעם פרץ ויכוח בינה לבין בעלת הבית, שאמרה לנגה: 'אִיךְ בִּין אָ חֲלוּצָה! (אני חלוצה באידיש) ואני ארביץ בך כחמורה ערבייה!'. נגה אומרת בכעס כשהיא חורקת שיניה: "ערבייה? האני ערבייה ואת יהודייה? במה את יכולה להוכיח לי שאת יהודייה?" אחר כך הוסיפה נגה וענתה ל"חלוצה" שדווקא היהדות שלה נתונה בספק, הן עקב שם המשפחה, הן מכיוון שזה עתה הגיעה לארץ והיא אוכלת בשר חזיר ואינה שומרת על השבת. לבסוף התריסה נגדה: "הבאת לבנות את הארץ? – לא את תבני. אנו בונים את הארץ". תיאור זה מעיד על הזרות בין יוצאי מזרח אירופה לבין העולים מתימן. קל היה ל"חלוצה" להתייהר במקומה החברתי ולתייג את התימנים כערבים, כאלה שנמצאו בתחתית הסולם החברתי במושבות. אולם נגה אינה משלימה עם המיקום שנקבע לה בתחתית הסולם והיא מגנה את ההתנהגות החילונית של ה"חלוצה" וטוענת שהעולים מתימן בונים את הארץ (בן שמור, אהבה ואיבה, עמ' 68).
היצירה היא ביקורת חריפה על ההידרדרות המוסרית והתרבותית שפשתה בקרב הדור הצעיר של העולים מתימן עקב המפגש הבין תרבותי בין הנערה התימנית לבין התרבות האירופית של גבִרתה. יציאת בנות תימן לחיי עבודה כמשרתות התרחשה לפני שעוצבה אישיותן. הנערה התימנית שעבדה בבתי האיכרים נקלעה לבלבול ולאובדן הזהות העצמית, מכיוון שאיבדה את זהותה הישנה ולא סיגלה לעצמה את התכנים הממשיים של התרבות האחרת, ולכן נחשפה להשפעות זרות וזולות. נגה, המשרתת, כועסת על גבִרתה אך באותה עת מחקה את הופעתה. בת תימן, לדעת המחבר, איבדה לא רק את צניעותה, אלא גם סיגלה לעצמה אמונות ודעות חדשות. גבִרתה של נגה מייעצת לה כיצד להיפטר מהעובר שמאסה בו ולאחר שלא נסתייע הדבר, היא זוממת למסור את התינוק למיסיון. לדעת המחבר התקשורת החופשית בין גברים לנשים היא  "הרעה החולה" שצמחה מן המפגש הבין תרבותי ובסיוע המורים בשיעורי הערב של נגה וחבריה. במקרים קיצוניים, אחת התוצאות של המפגש בין המציאות בארץ ישראל לבין התרבות המסורתית הייתה ביטול הזהות המקורית, אובדן הגדֵרות הישנות ולעיתים מיצוי החירות החדשה עד לפריעת מוסר גמורה (הלוי, הרומן הראשון, עמ' 145-140).
הספר מפתיע בעוצמת הרגשות ובהתייחסות גלויה למערכות יחסים מורכבות בין גברים לנשים ובכלל זה פיתוי, בגידה בחיי נישואים ואף התנהגות מתירנית לפני הנישואים. כל זאת בעידן שבו הנשים (ולא רק אצל התימנים) נתפסו ככפופות בכל דרך לגבר. עם זאת, הרומן גם מעיד שהעולים לא היו רק קורבנות אלא גם למדו במהירות לפעול בתוך הנסיבות החדשות ואף הצליחו להתקדם ולהתבסס במידה מסוימת.
נראה שבשנות ה-20 החלו מתיישבי נחליאל להתבסס. המשק הזעיר שיפר את התזונה, ואת העודפים מכרו. חלק מהמתיישבים רכשו חנויות במושבה ואחד התימנים אף חכר את השוק כולו. אל השוק הגיעו מוכרי ירקות ופירות, בעיקר ערבים, ומהם גבו כספים עבור הזכות למכור את מרכולתם.  ר' דוד בן שמור כתב במכתב מהארץ לתימן בשנת 1924 כי מצבם של התימנים השתפר וכי הייתה להם עבודה בחקלאות ובמסחר. הוא עצמו, לדבריו, כבר לא היה פועל אלא עבד כעצמאי בריצוף והתפרנס מעבודתו וברשותו היו קרקע ובית שקנה והוא גר בתל אביב. גם מצבם של קרובי משפחתו בזכרון יעקב היה טוב והם קנו קרקעות ובנו בתים. לחלקם היו גם עדרים (בן שמור, מכתם לדוד, עמ' 105-103). חלק מאנשי נחליאל הפכו לחקלאים מקצועיים ואחרים עזבו את החקלאות, לעיתים לפרנסות נוחות ומכניסות יותר. לפיכך הלך והצטמצם הפער שבין תושבי נחליאל לבין אנשי המושבה. בשנות ה-40 המאוחרות הם אף היו מסוגלים לשלוח כסף לקרוביהם למימון הוצאות העלייה לארץ. (בן שמור, מכתם לדוד, עמ' 135-134).  
הניגוד "אהבה ואיבה" מבטא את היחסים שבין התרבות החדשה למסורתית, בין גברים לנשים ובין הקולטים לנקלטים. הלחצים שהיו בתוך התרבות המסורתית השתחררו בתוך העימות עם המציאות החדשה. העולים מתימן הוכיחו יכולת לסגל לעצמם את התרבות החדשה, ללמוד ממנה ואף לבקר אותה, כפי שביטא זאת בן שמור בעוצמה רבה ביצירתו. 
 
 
רשימת המקורות
ר' דוד בן שמור, אהבה ואיבה, אפיקים, ת"א (1985)
הנ"ל, מכתם לדוד, אפיקים, ת"א (1987)
ניצה דרויאן, באין מרבד קסמים, עולי תימן בארץ ישראל, מכון בן צבי, ירושלים (1982)
אסתר מאיר גליצנשטיין, יציאת יהודי תימן, רסלינג, ת"א (2012)
יוסף הלוי, "הרומן הראשון בספרותם של יוצאי תימן", פעמים 29, 1986, עמ' 140- 145
אבנר סבוראי, מישאל כספי-מסורי, נחליאל סיפורם של ראשונים, עיריית חדרה, אעלה בתמר, ת"א (1998)
יהודה ניני, "עולי תימן בשנים תרמ"ב-תרע"ד (1882- 1914)", בתוך: שלום סרי (עורך), יהודי תימן בישראל, אגודת "אעלה בתמר"/עם עובד (1983)
בת ציון עראקי קלורמן, "ביטויים משיחיים בעליות מתימן", פעמים 10, 1981 עמ' 21- 36.