ההזמנות למופע, שהופצו בשתי השפות, עברית וערבית, נפתחו כך: "אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. בואו נבדוק אם גם ההיפך נכון: אם כשהמוזות שרות, התותחים שוקטים".
ואכן, כשהמוזות שרו שום תותח לא נשמע. לערב הגיעו כ150- איש, ערבים ויהודים בחלוקה שווה פחות או יותר. בערב אחד קסום, הוכיחו ערבים ויהודים מהאזור שאפשר גם אחרת, שערבים ויהודים יכולים לנגן, לשיר ולרקוד ביחד, למרות חילוקי הדעות והשונות בין העמים, כאלה שגורמים רבים מנסים לטפח בימים אלה. הקסם ליווה אותנו לאורך כל הערב, על הבמה ועל הכיסאות והמחצלות. לערב אחד היה בבית הבד באבטליון מרחב מופלא שבו יהודים וערבים לא היו אויבים, אלא ידידים, שלא לומר חברים.ברצוני להודות לפרץ שפתח את לבו והעמיד לרשותנו את בית הבד, למוזיקאים שהגיעו מכל האזור וגם מחוץ לאזור (הגיעו מוזיקאים ממרכז הארץ ואף מהשפלה) וכמובן לקהל הרב, יהודים וערבים, שנענה לקריאה לבוא לבית הבד.
מי ייתן וערב זה יהווה השראה לעוד ועוד מפגשים כאלה, מפגשים של אחווה בין העמים.