כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

חוקי הפשע

משגב | פורטל משגב תרבות ופנאיפורסם: 03.11.15 , 09:15ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


ג'וני דפ מופיע סוף סוף בסרט ראוי לצפייה. לא פנטזיה אינפנטילית ולא סרט של טים ברטון (ועדיין עם איפור כבד). רק העובדות האלה מצדיקות את ההתעניינות בסרט, סרט שמתיימר לספק חוויה קולנועית מפוארת ומציע הופעה מחשמלת של ג'וני דפ, וגם יותר.
מיד עם התחלת הסרט אנחנו שוקעים לאווירה מבשרת רעות של רחובות מטונפים ואנשים עוד יותר, אווירה שגורמת לצמרמורות קטנות של חשש מתמיד. המתח נבנה לאט, בקצב מדוד אנחנו לומדים להכיר לעומק את הדמויות שלכבוד מעשיהן הנלוזים התכנסנו הפעם.
משולש משונה של נאמנות וחברות ניצב במרכז הסרט. שני אחים ועוד בחור שגדל איתם בשכונה אירית קשת יום בדרום בוסטון. ג'יימס "ווייטי" בולגר (ג'וני דפ מזכיר לנו שהוא שחקן מעולה) גדל להיות פושע קטן וחסר מעצורים. אחיו בילי (בנדיקט קמברבאץ') הוא דווקא סנאטור צעיר ואהוד, וג'ון קונלי (ג'ואל אדגרטון) הוא עכשיו סוכן FBI  שמציע לווייטי לשתף פעולה עם הרשויות תמורת מידע על המאפיה האיטלקית.
שלושתם צעירים, צמאים להצלחה ותהילה והם ישתמשו זה בזה כדי לטפס למעלה, שומרים כנגד כל סיכוי או הגיון על נאמנותם זה לזה. מה גורם לג'ון להגן כך על העבריין משכונת ילדותו? האם אלה רגשי הנחיתות שהוא חש כילד, שעכשיו הוא מפצה עליהם מעמדת כוח, או ממשיכה לא ממומשת לפשע ולאלימות? ואולי זאת באמת נאמנות והכרת תודה שהוא חש כלפי ווייטי כפי שהוא מעיד בעצמו בכל הזדמנות? היחסים ביניהם מורכבים מפיסות שונות של רגשות, משאיפות ומתסביכים, ואנחנו מבינים את הטוטאליות שלהם רק בסוף סופו של הסרט.
הטנגו המשולש הזה של אחווה הדדית גורר את שלושת רקדניו עמוק לתוך הרפש. הנאמנות שהם כל כך גאים בה מוציאה אותם חבוטים ומופסדים. הסרט יורק בנדיבות על הערכים הריקים מתוכן, ערכים שאותם הגיבורים כל כך מקדשים, בשעה שהם מתפלשים באלימות, שקרים ובגידות.
ווייטי מעמיד פני "אביר אצילי", שפועל אך ורק על פי אידיאלים נוקשים של מסירות, נאמנות ואהבה כלפי קרוביו ובני משפחתו, אבל הפושע הסדיסט והמכוער מציץ תמיד החוצה, אף פעם לא לגמרי ברור מתי הוא יחצה את הקו ויפגע באחד מבני המשפחה.
התעתוע של הדמות הנכלולית הזאת, היחסים הידידותיים-נצלניים של הגיבורים והתחושה של אסון קרב ובא משאירים אותנו מרותקים. אבל מעבר לסיפור וליחסים הדחוסים, לסרט הזה יש קלאסה שמעבה את חוויית הצפייה בו. זאת האווירה המעיקה של אלימות שצפויה להתפרץ בכל רגע, ההופעות הנהדרות של כל צוות השחקנים והניחוח של קולנוע קלאסי שמבשם את הסרט, שמעניקים לצפייה בו תחושה של חוויה קולנועית עשירה. אבל כשהסרט נבנה לסצנת שיא, היא מגיעה בדיוק באמצע והיא יוצאת מן הכלל. זהו רגע שבו הדמות הראשית עוברת שינוי מוחץ ומכאן נדמה שתבוא תפנית, שהקצב ישתנה. אבל השינוי נראה רק על הנייר וגם הטון של היצירה לא באמת משתנה. הסרט ממשיך בעצלתיים, באותה מונוטוניות אפלולית, משאיר אותנו עם ציפיות שהוא מסרב להגשים.
אפשר להעריך את היוצרים על כך שהם לא מתיישרים לפי רצונות הקהל ולא מספקים לו את הריגוש הקל שהוא מבקש לקבל, ואפשר גם להתמרמר מכך שהיחסים בין הדמויות נשארים מקובעים והיצירה כולה נמנעת מזיקוקים ומסתיימת באופן שקט, ללא שיאים רועמים ותפניות מפתיעות.
"חוקי הפשע" הוא סרט מאפיה קודר ומופנם, בגוונים עגמומיים. לא מסעיר במיוחד ובטח שלא ממציא את הגלגל מחדש, אבל משונה יותר ומעניין יותר ממה שהוא נדמה תחילה. ואם תשתעממו, תמיד יש לכם את ג'וני דפ עם קרחת, עור מנומש וחצי חיוך מעורר חרדות. ובתור בונוס – העיניים שלו. העיניים הזוהרות, המתגלגלות והחודרות האלה יגרמו לכם להחסיר פעימה. בוודאות.