שלום הוא ערך. מלחמה היא מטרה, יש לנצח בה! ויש לקחת צעד קדימה.
חיילים עושים את שלהם, מנהיגים נושאים באחריות. גולדה, בגין, ביבי... אין לנו פריבילגיה לחכות שההיסטוריה תשפוט. צה"ל קיים כדי לנצח, המדינאים קיימים כדי להוביל עוד צעד קדימה.
מלחמה, יש לה מחיר שאינו נמדד רק בכסף, גם בשכול. גם השכול של האויב בתש"ח הפך לגיטימי. השכן של פעם "הקם להרגך השכם להרגו", הוא היום אזרח בישראל, עמו צריך לבנות עתיד.
גם לשלום יש מחיר, בל נשכח שקרתגו שילמה את מחיר השלום. אבל אנו איננו שם, לנו יש את צבא ההגנה לישראל, צבא שאינו הומני, אבל שלנו. צבא הומני אינו מנצח, אנחנו חייבים לנצח. העולם תמיד יקבל את המנצחים, ההיסטוריה מהללת אותם, הכיכרות מלאים בהם, אין רייטינג למפסידים. אין צבא הגנה... ישנה רק תפיסה חברתית כזאת. הצבא פועל לפי לו"ז וזמן פעולתו קצוב, הפוליטיקאי יכול להשתהות בסקלה של קדנציות – כי ישנה תפיסה חברתית כזאת.
אין רייטינג למפסידים, בוליביה דורשת מוצא לים.
איי המלווינס (פוקלנד) הם ארגנטינה.
מלחמה כמו שלום, היא עניין של תרבות. תרבות שמדגישה את ערכי הזמן והתקופה.
ערך הגבורה, ערך מכונן מימי המנדט עד מלחמת ששת הימים. ידענו סיפורי לוחמים, עלילות גבורה ומצעדים בחגי העצמאות, ילדים תלו תמונות מפקדים לצד ארבעת המינים בסוכה. הצנחנים היו בהירי בלורית, כמו בפלמ"ח, יפים וטובים ובעיקר, צודקים.
ערך השכול, מאז מלחמת יום כיפור. הבטחתם שלום. דור שלם חונך על שכול בימי זיכרון, לא בכדי הלוחמים של היום חובשי כיפות והנח"ל חרדי, להם תנ"ך וארץ ישראל בראש סולם הערכים, וגם הם צודקים.
ביקרתי במוזיאונים בוייטנאם, שם כל לוחם הוא גיבור וסמל, הוא אינו שחקן כדורסל או אליל זמר. מוזיאון האישה בהאנוי מציג נשים גיבורות שהבריחו נשק, נערה שהסתערה על הטנק, לוחמת שהרגה 174 חללי אויב, גם השכול מוצג, אם שאיבדה את 12 ילדיה והמשיכה ללחום למען איחודה של וייטנאם, במאמץ לסייע לאחים מהדרום. הנשים הם האימהות שמחנכות את הדור, בראיה של גבורה והקרבה.
פעם שיחקנו באקדחים בפורים, קאובוי, שודד-ים וחייל היו חלומו של כל ילד. משחקי נשק ניתן למצוא בשפע בשטחים, שם לכל ילד יש רובה מפלסטיק, אצלנו הם אינם משחקים חינוכיים. להרוג חייזרים על צג המחשב בתרבות שלנו זה בסדר. מכאן, הטייס שלנו גיבור, והלוחם המזיע בקרב על חייו, ילחץ על הדק או ישקול שנית, ואנו נפגש בימי זיכרון. כיום, בעידן הקסאם, הקפצונים מסוכנים ואימהות מסרבות לגייס את הילד.
במדינות ריכוזיות שבהן התרבות האחרת היא האויב, האדם, הוא הפרט, משרת את הכלל. תקשורת ופרסום חוצות מורים על מטרות ומשימות לאומיות, אלו הם ערכי הלאום שם. במדינות החופש, הפלורליזם שולט וכל אדם הוא עולם ומלואו, תקשורת ופרסום החוצות מלמדים על צרכנות ושפע...אולם במלחמה, גם בחברת שפע טובת הכלל קודמת, כי המסיבה נגמרת.
הפרדוקס הוא, שישנה מדינת חופש אחת בלב המזרח התיכון במצבו התרבותי הנוכחי. המלחמה היא כאן, בעצימות כזאת או אחרת, כי היא מרכיב בתרבות האזורית.
אז איך נחנך את הדור? – לשלום, עד כי מרוב נכונות מנטאלית לשלום נימצא לא מוכנים למלחמה? או למלחמה, "כל צעיר וטוב לנשק"? להשגת מטרות "בכל מחיר" או להכרה במגבלות? למיליטנטיות או לפשרנות, לזכויות אדם או לערכי לאום?
מלחמה היא עניין של תרבות. יש לה מוסיקה וספרות, מארשים, שירת הלל לגיבורים, לנופלים בקרב. לא רק אופרות בוצעו למען התרבות, הונפקו מדליות, שטרות, בולים שלא היו רק מ"פרחי ארצנו". המוזיאונים מלאים באומנות המלחמה, טובי הציירים תיארו רגעי הכרעה, טובי הצלמים והכתבים עושים זאת היום. ההיסטוריה מהללת אסטרטגים של מלחמות, היכן הם האסטרטגים של השלום? הם נבלעים בחשכת ההיסטוריה. אלו שהשיגו שלום על ידי מניעת המלחמה ולא על ידי ניצחון בה, נשכחו ואינם. קאטו הזקן טען שעל קרתגו להיחרב, סקיפיו טען שיש לקיים הסכמים עם קרתגו, מי מהם זכה לתהילת עולם? לואי ה-11 קבע: "אני זקוק לצבא חזק כדי שאוכל לא להשתמש בו".. למרות שצדק, איננו זוכרים את הקרבות שמנע ואת הגבורה שלא התממשה. המלחמה היא תרבות, השלום נגזר מהמלחמה ולא להיפך. ועם זאת, "בקש שלום ורדפהו" תהילים ל"ד.
