הרפורמה בשירותי בריאות הנפש

 אני מנצלת את הבמה הזו כדי להתייחס לעניין קצת שונה, שדורש בעיניי יותר מודעות ותשומת לב חברתית וסביבתית. למרות הפרסומים השונים באמצעי התקשורת, מעטים מודעים לכך שבתחילת יולי נכנסה לתוקפה הרפורמה בשירותי בריאות הנפש. עוד פחות מודעים למשמעויות ולהשלכות של הרפורמה על הציבור בכלל, על אוכלוסיות חלשות בפרט, וגם על ציבור המטפלים ומעניקי השירות. אינני אובייקטיבית בהתייחסותי לרפורמה, אך אנסה לתאר מספר נקודות אשר אנשי המקצוע ובעיקר נותני השירותים בשירות הציבורי מנסים להעלות על סדר היום.
באופן כללי, משמעות הרפורמה היא העברת הסמכות לטיפולים הקשורים בבריאות הנפש ממשרד הבריאות אל קופות החולים. השיקולים לכך הם מן הסתם כלכליים וגם ערכיים, אך נראה כי הפגיעה בציבור המטופלים והמטפלים הולכת להיות גדולה במספר מישורים.
 
המטרה – הפחתת הסטיגמה על מתמודדים עם מחלות נפשיות
התוצאה הצפויה – פחות אנשים מבקשים טיפול
קופות החולים הן אלה הנדרשות מעתה לממן טיפולים נפשיים למטופליהן. המחשבה הייתה להפוך את מחלת הנפש ל"אחת מיני המחלות שמטופלות בקופת חולים". אם אנשים לא יתביישו לקבל טיפול נפשי, אם פנייה לפסיכיאטר תהיה זהה מבחינת הציבור לפנייה לרופא עיניים או לנוירולוג, הרי שהסטיגמה על החולים תרד. הבעיה היא שלא ניתן לרתום את העגלה לפני הסוסים. התוצאה של הרעיון הזה תהיה בהכרח הימנעות של אנשים מפנייה לפסיכיאטר, כאשר יֵדעו שעליהם להגיע למרפאה מקצועית, להמתין בתור יחד עם הממתינים לרופא העיניים, לקבל הפנייה במרפאת האם שלהם מהמזכירות וכו'.
 
המטרה – חיסכון על ידי מתן טיפול רק לאנשים הזכאים
התוצאה הצפויה – אבחון יתר ויצירת סטיגמה
בעיה חמורה עוד יותר היא דרישת קופות החולים ממטופליהן לקבלת אבחנה פסיכיאטרית על מנת להיות זכאים לטיפול. במצב שהיה עד לכניסת הרפורמה לתוקף, יכול היה אדם פלוני לפנות למרפאה לבריאות הנפש מתוך מצוקה, קושי בהסתגלות או קשיים אחרים, ולקבל טיפול בהתאם לצרכיו. במקרים רבים, אנשים שנמצאים במצבי מצוקה לא תמיד מגיעים למצב שניתן להגדיר אותו באופן ברור מבחינה פסיכיאטרית, ועדיין המצוקה קיימת וכך גם הצורך בטיפול. הדרישה למתן אבחנה פסיכיאטרית פעילה גורם כבר לאבחון יתר. אנשים שסובלים ממצוקה יאובחנו כלוקים בדיכאון. אנשים שמתקשים להתמודד עם דרישות החיים יאובחנו כסובלים מהפרעת הסתגלות (לגבי הפרעת הסתגלות, שהפכה ל"אבחנת אשפה", אבחנה שאפשר להכניס אליה כמעט את כולם, כבר קיים דיון מקצועי ואתי). האבחנה הפסיכיאטרית תלך עם הפונים לאשר יפנו. כל רופא משפחה יוכל לראותה בגיליון הרפואי לתמיד. האם ככה מורידים את הסטיגמה מהפונים לבריאות הנפש?
דרך אגב, בנקודה זו ראויה תשומת לב מיוחדת לנפגעות תקיפה מינית – אותן נשים ייאלצו לקבל על עצמן גם אבחנה פסיכיאטרית, שאינה בהכרח נכונה (לא כל מי שחווה טראומה סובל מפוסט-טראומה!), באם ירצו לקבל טיפול בשירות הציבורי.  האם אנחנו רוצים לכפות על הנשים אבחנה פסיכיאטרית, בנוסף לטראומה שכבר חוו?
 
המטרה – צמצום פערים חברתיים
התוצאה הצפויה – יצירת פערים בין אוכלוסיות חזקות לבין אוכלוסיות חלשות
הרפורמה שמה לה ליעד להגדיל במספר אחוזים את מספר הפונים לשירותי בריאות הנפש. הדרישה לקבלת אבחנה פסיכיאטרית ולהעברת המידע לקופות החולים תגרום לכך שכל מי שיכול להרשות לעצמו טיפול פרטי, יפנה לטיפול פרטי, ואילו כל אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם טיפול שכזה, יאלצו לקבל על עצמם את אותה אבחנה פסיכיאטרית נדרשת. בעוד שנה שנתיים, יגלו מחקרים שאנשים עניים סובלים יותר ממחלות נפש. בעצם הם רק יהיו מאובחנים יתר על המידה...
 
המטרה – טיפולים יעילים וממוקדים ליותר אנשים
התוצאה הצפויה – טיפולים לא מתאימים ללא התחשבות בצרכי הלקוחות
קופות החולים מתכוונות להגביל את משך הטיפול הניתן לכל פונה. אומנם מחקרים מראים יעילות לטיפולים ממוקדים וקצרי טווח, אך לא לכל האנשים, ובעיקר לא לכל ההפרעות. יש אנשים שזקוקים לליווי נפשי לכל חייהם. יש אנשים שמתקשים ליצור קשר טיפולי וזקוקים להתערבות ממושכת. יש אנשים עם בעיות מורכבות ביותר. כולם נכנסים תחת כותרת אחת, תחת "מנוי לטיפול" שיכלול כ-30 פגישות. קופות החולים מבטיחות להאריך טיפולים בהתאם לצורך, אך האישור לכך יתקבל באופן פרטני, רק בסוף ניצול המנוי. יש גם מגבלה על מספר הפגישות היומיות עם אנשי טיפול, כך שלמשל נערה הסובלת מהפרעת אכילה וזקוקה לפגישה עם פסיכיאטר, פסיכולוג ודיאטנית – תיאלץ לוותר על אחד מהם...