בבית רבי לוי יצחק מברדיטשוב, פונה הרבנית ושחה את דאגתה בדבר התבגרותן של בנותיהן, ואין בידם ולו נדוניה קטנה ליתן בעבור קבלת כתובה לבתם הגדולה שזה מכבר הגיע לגיל הנישואין.. והיא מבקשת ממנו לילך לרבו ולשאול לפיו.
משראה רבי לוי יצחק דאגת אשתו, הוא פנה ויצא לדרכו הארוכה לשאול את רבו בדבר הדאגה המסיחה דעת אשתו, והרב כששמע מצוקה זו ביקשו להמתין מעט, ויצא את החדר, כעבור מספר רגעים שב ובידו צרור כסף גדול, באומרו: קח לך מטבעות אלו שיספיקו בעד קבלת כתובתה של בתך וה' יצליח דרכיך..
בדרך חזרה כשרבי לוי יצחק רכוב על העגלה ובידו צרור הכסף, הוא שומע ממרחק קולות רבים ומשונים.. הוא נפנה להביט מה אירע, והוא רואה רעש והמולה רבה, כדרכו בקודש נפנה רבי לוי יצחק לעזור ולסייע, והוא שואל במה המדובר, ועונים לו כי מעשה נורא התרחש כאן, חופה שנועדה להיות היום כבר נפרסה, החתן והכלה היתומה ובני משפחותיהם נקבצו ובאו, ופתאום שח אבי הכלה כי הנדוניה שהבטיח לחתונת בתו נאבדה לו מתוך תיקו.. והחתן מסרב ליכנס לחופה עד שימצא הכסף שהובטח לו בעד החתונה..
כל המוזמנים נראו כתרים אחר הכסף האבוד, הכלה אף היא התייפחה בבכי, ואם החתן שפכה צקון לחשה שיעזרוה משמים..
רבי לוי יצחק שראה את הסבל הנורא, פנה אל המוזמנים ובידו צרור הכסף שקיבל מרבו לשם חתונת בתו, באומרו כי מצא את הכסף האבוד.. הכול החלו רצים לקראתו, הכלה החלה לנגב דמעותיה, ואפילו כלי הניגון החלו בנעימות עליזות..
אך רבי לוי יצחק מסרב ליתן הסכום עד שיתנו לו כשכר על מציאת האבידה עשרה אחוזים מהסכום כולו.. פנו אליו המחותנים בבקשה שיפסיק לדבר כך.. אך הוא בשלו ומבקש ליתן לו תמורה זו, ואם לאו אינו נותן הכסף.. לאחר מספר דקות נלקח ממנו צרור המעות, ונערי השוליים החלו לסלק את רבי לוי יצחק שלא היה מוכר להם תוך ביזיונות רבים שהיו מנת חלקו.
כעבור מספר חודשים שהגיע רבי לוי יצחק לרבו, ודבר המעשה הלך ונתפרסם, שאל הרבי את תלמידו, ספר לי רבי לוי יצחק, הרי זה שנטלת כל הכסף שהענקתי לך לחתונת בתך ונתת לכלה יתומה - זו דרכיך, אבל מה ראית לשטות זו ליטול על כך שכר..
השיב לו רבי לוי יצחק, כשנוכחתי בישועה שהשבתי לכל הנוכחים, החלו רגשות גאווה לצוץ בקרבי, מעשה גדול וחשוב מעין כמותו.. לכן גמרתי אומר לעשות זאת ולספוג עלבונות בכדי לכפר על אותו רגש גאווה שאחזני.
פרשה שבועית:
פרשת מטות - מסעי / 'שיתוק מוחין'
"ויקצוף משה... ויאמר אליהם: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'" {במדבר י"ג, י"ד-ט"ז}
משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה יצאו אל מחוץ למחנה לקדם את פני הלוחמים, כששבו מן המערכה. משה גילה שצבא ישראל הפר את רוח פקודת המבצע. בעת הפשיטה על מעוזי המדיינים ועריהם הרגו הלוחמים רק 'כל זכר', ואילו את הנשים הותירו בחיים. מיד קצף עליהם משה על סטייתם במילוי פקודות.
ואז, לפתע, נדם משה, ואלעזר הכהן נטל את שרביט הדיבור. הוא המשיך בהוראה של הלכות מלחמה לאנשי הצבא בנקודה, שבה פסק משה רבו (שם פסוקים כ"א-כ"ד). הוא לימדם כיצד לנהוג בכלי נכרים שלקחו שלל: בכלי הכסף, הזהב, הנחושת, הברזל וכו' (שם). כיצד ניתן לטהרם ומה לעשות כדי להכשירם לשימוש בהתאם לחוקי התורה.
השאלה היא: מדוע החל אלעזר ללמד את אנשי החיל הלכות המתחייבות ממצב המלחמה? הלא משה עומד לידו!
אלעזר הכריז קבל עם ועדה, שהוא משמיע באוזניהם הלכות שלמד ממשה. מדוע לא אפשר למשה לסיים את שיעורו, כמתבקש?
בעיון נוסף, מתברר, ששתיקת משה היתה שתיקה מאונס. לפתע לא יכול היה להמשיך בהרצאה של הלכות השבים ממערכות המלחמה. לעיני כולם שכח את החייב להיאמר.
היה זה רגע מביך. מביך מאד ומכאיב מאד, לכל הדעות. החיילים וראשי העם צפו בחוסר האונים הרוחני שהשתלט לעיניהם על משה מנהיגם, מורם ורבם. הם מחכים לשמוע, מה עוד יש לו להשמיע לאחר דברי המוסר והצווים הספורים שאמר, והוא - המילים נעתקו מפיו. כלום יכולים אנו לתאר עונש גדול יותר למשה? עונש העמידה החשופה הזו, באזלת יד, בפני עמו, עד כי זקוק הוא בדחיפות לתלמידו שיחלצו ממצוקת השכחה?
לימדונו חז"ל, ששכחה זו נבעה ישירות מעובדת כעסו. לא חשוב כלל שצדק בכעסו בטענות החמורות שהעלה.
כי הכעס משנה את מהות האדם. הכעס מנמיך את קומתו הרוחנית. בעת התפרצות הזעם מתקלפות ונושרות המעלות והמידות התרומיות העוטפות את נשמת האדם. קשה לתקן בבת אחת את הנזק שגרם לנשמתו. "אם חכם הוא", אומר התלמוד, "חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים ס"ו, ב'}.
כי שונה היא התורה ולימודה מלימוד שאר החכמות:
והתורה לא תשכון בגוף שאינו נקי ממידות רעות. משום שהתורה שייכת לעצמות האדם. ומדברי חז"ל למדנו, שלא רק כשמידות האדם פגומות אין בכוחו לרכוש תורה וחכמתה, אלא שגם החכמה, שהיתה לו מקודם, מסתלקת ממנו משעה שבא לכלל כעס... משום שכלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף נקי ממידות רעות. {רבי חיים שמואלביץ זצ"ל}
הוא מה שקרה גם למשה, האדם הגדול בענקים. אף שבודאי היה כעסו מורגש בקושי, וללא ספק נקי לחלוטין מביטויי הזעם שאנו, עבדי הכעס, מצויים אצלם.
למרות כל אלו, זה קרה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}
