רסיסי החלום שהתנפץ הפכו לחזון שהתגשםדני קוגן מטל אל הקים עסק לטכנאות שיניים יחד עם אשתו אנה. לבני הזוג נולדו שני ילדים, מיכל ורון. בזמן שהעסק שגשג הרגיש קוגן שחסר לו עוד משהו משמעותי בחיים. הוא רצה עוד בן – שיהיה טייס עם עיניים כחולות ו...
הכול התנפץ בשנת 2006 כשיהונתן נולד. הוא אובחן כילד אוטיסט הסובל גם מאפילפסיה. התקופה הראשונה שלאחר האבחון עברה על בני הזוג עם דאגות רבות ובמתח עצום. הטרידה אותם מאוד השאלה: מה יהיה בעתיד. קוגן הבין שהוא חייב לשנות את גישתו לחיים. מעכשיו לעכשיו הוא עזב את העסק והשאיר את כל הניהול בידיה הנאמנות של אשתו, ויצא לחפש מפעל אשר יגשים את חזונו החדש בחיים.
לקוגן היה ברור שאם יוכל להוכיח שניתן לשלב אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה, לא בחסד כי אם באמצעות עבודה בעלת ערך אמיתי – יעלה בידו להביא לשינוי תודעתי חברתי, שינוי כזה שייתן הזדמנות לאנשים עם צרכים מיוחדים, אבל גם יהפוך אותנו לחברה אנושית וטובה יותר. לאחר שביקר בהרבה מפעלים, הוא איתר את תחום המִחזור וההשמה של פסולת אלקטרונית כתחום המתאים להכשרה איכותית של אנשים עם צרכים מיוחדים. הוא קיבץ סביבו עובדים עם צרכים מיוחדים בכל סוגי הלקויות, לאחר שראה והבין שרוב בעלי הצרכים המיוחדים מועסקים בעבודות מונוטוניות, עבודות אשר אינן מקדמות אותם. הוא רצה ליצור מקום שתהיה בו תקווה הן לילדים והן להוריהם המודאגים מהעתיד. לפני 7 שנים הקים קוגן את מפעל "אקומיוניטי – אקולוגיה לקהילה מוגנת" בפארק תעשיות משגב. היום מועסקים בו כ- 60 משתקמים בני 60-21 העובדים בפירוק, במיון ובהשמה של פסולת אלקטרונית. הם מועסקים בתנאי עבודה של עובד-מעביד. המפעל כולל 2 מעבדות ומרכז הכשרה להרכבת "מחשבים חברתיים". היום יש בו עובדים העומדים בבחינה מותאמת של משרד הכלכלה ומקבלים תעודת הסמכה המאפשרת להם להיקלט במעגל העבודה התחרותי. קוגן ו-15 אנשי צוותו מאמינים שהאנשים עם הצרכים המיוחדים ייזכרו כמוח המוביל של כל נושא המִחזור והשמשת הפסולת האלקטרונית בישראל, ובכך, יחוללו בפועל שינוי מהותי בעמדות החברתיות כלפיהם במעשים בשטח – ולא רק בדיבורים.
המפעל מקבל פסולת אלקטרונית מהרבה מאוד מפעלים ומוסדות, בהם: הטכניון, חברות הייטק בתי חולים ועוד. העובדים עצמם נותנים הדרכה בבתי"ס ובמפעלים. המפעל קיבל כבר אותות הצטיינות והוקרה מהמשרד להגנת הסביבה, מהביטוח הלאומי ומעמותות שונות.
היכרות עם חלק מהעובדים
רבקה (שם בדוי), משתקמת:
"אני בת 59 , יש לי בן בן 35 עם 2 נכדים ותאומים בני 16. הייתי נשואה פעמיים, אבל התגרשתי. אחרי שני הגירושים נתקפתי בבעיה נפשית. כיום אני עובדת בעבודה נוספת – אני מדריכה של מתמודדת, בעקבות הצלחת ההבראה שלי פה והכוח שקבלתי מהחברה. בצבא הייתי ב-8200. אני בוגרת סמינר "אורנים". בתחילת דרכי הייתי מורה ורכזת חברתית. בעקבות המחלה החלטתי לעזוב את החינוך וללכת לתעסוקה. בצבא עבדתי עם מחשבים וזה מה שהוביל אותי להגיע לפני שנה וחצי ל'אקומיוניטי'. אני עובדת עם אנשים וזה עושה לי טוב. העבודה מעניינת ומאתגרת. עכשיו נכנסנו לכל עולם התקשורת. השותפה שלי ואני עוברות השתלמויות. אני עובדת בבדיקות סופיות, ביקורת איכות של מחשבים ניידים, נייחים ומסכים ממוחזרים שיוצאים מתחת ידיהם של הטכנאים, ואנחנו נותנים להם אישור על תקינות ואחריות לשנה. אנו נעזרים בתוכנה שבנה מנהל המעבדה".
מה המסר שלך לאנשים עם המוגבלויות השונות?
"צריך כוח ותקווה. העבודה וההשתתפות בחוגים היא דרך להחלמה ואושר. חשוב מאוד לצאת לעבודה, אסור לשבת בבית ולרחם, מי שמרחם על עצמו – מפסיד. החברה שפה מביאה לאושר וגם קצת לעושר".
לדבריה, "יש פנינה בתרדיון שאפשר להביא אליה מחשבים למחזור ולרכוש ציוד ממוחזר של מחשבים במחירים מצחיקים. המפעל פה הוא מקום שמזמין ביקורים ויוצר קשרים הדוקים בכל הארץ. באות לפה הרבה קבוצות המקבלות הסבר על נושא המִחזור. המפעל הוא מפעל עם לב!"
יפית – מנהלת משאבי אנוש
כמנהלת משאבי אנוש יפית אחראית גם על השיקום התעסוקתי ועל הקשר עם משרד הרווחה ועם המשפחות. היא החלה את עבודתה במפעל כמדריכה שיקומית וקודמה בתפקיד.
ליפית חשוב לציין כי "לכולם יש הזדמנות להגיע אלינו, הקבלה היא ללא תנאים. זה נותן תקווה לאנשים. אני אוהבת פה את הכול, את כל הקונספט שנקרא 'אקומיוניטי', את דני, את המשתקמים, זה מה שמחזיק אותי פה. בשנה האחרונה הגעתי למסקנה שהמשתקמים הם המסבירים הטובים ביותר. הם מסבירים את עצמם ואת מקום עבודתם יותר טוב מאיתנו. כל מי ששומע אותם ממש ניסחף להקשיב להם. הם נותנים הסברה באוניברסיטאות, במכללות ובבתי"ס".
האם העובדה שדני הוא אבא לילד אוטיסט משפיעה על העובדים?
"חד משמעית כן. יש עובדים הבאים ממשפחות בעייתיות מאוד. דני מבין את כל הבעיות של המשפחות, רואים שהוא רוצה מאוד לעזור ולקדם את העובדים. העסק הוא חשוב מבחינה כלכלית אבל האדם שבמפעל עוד הרבה יותר. דני הוא הבעלים של המפעל אבל הוא בעצם אבא של כולנו.
אני רואה את הנחת שהמקום הזה נותן להורים כשהם שומעים את ילדיהם אומרים שמצאו את המקום שלהם, את העתיד שלהם, שטוב להם".
מיכל – מזכירת המנכ"ל, מנהלת אדמיניסטרטיבית ואחראית על הפרסום
"אני בעלת תואר ראשון בחינוך, ועסקתי בעברי כגננת לגיל הרך אך הרגשתי שתחום זה איננו מתאים לי וחיפשתי עבודה בתחום אחר. לאחר שהתקבלתי למפעל הרגשתי שזהו המקום המתאים ביותר עבורי, אני מרגישה שאנחנו כמו משפחה. אני מאוד אוהבת את המקום, את התפקיד שלי, את החזון של המקום. זה מקום עם ערכים. מדובר פה באנשים אשר העבודה מעצימה אותם. אני רואה את האור בעיניים של המשתקמים. אני שומעת בהנאה הרבה סיפורים שהמשתקמים מספרים לי על עצמם וברור לי שהמקום מעלה את הדימוי העצמי שלהם בעיני עצמם. אנחנו מארגנים להם אירועים בחגים, והם מאוד פעילים ושמחים. לדוגמה, בפסח האחרון המחזנו את ההגדה של פסח. כולם נענו ברצון. זה מוסיף מאוד לגיבוש של כל העובדים. ההצלחה הכלכלית אומנם חשובה , אבל הרעיון של המפעל הוא החשוב ביותר.
יורם אלוני, משתקם:
"הגעתי לפה מכישורית. בימים הראשונים עבדתי בחנות של המפעל שיש בה מחשבים, מקלדות, מסכים, הכול יד שנייה במצב טוב. אחרי שסיפרתי שיש לי רישיון על טרקטור ועל מלגזה העבירו אותי לעבוד על המלגזה. אני מרגיש פה מעולה, אני מרגיש שמעריכים אותי, נותנים לי הרבה פידבקים חיוביים על העבודה שאני מבצע".
איך החברה מתייחסת אליך ואל החברים שלך ?
"אליי ספציפית מתייחסים יפה מאוד. לצערי בחברה הישראלית לא תמיד מקבלים את בעלי הצרכים המיוחדים. חשוב מאוד שאנחנו נוכל להשתלב בשוק העבודה החופשי, שיקבלו אותנו. החברה אומרת שמקבלת אבל בעצם בשטח לא מקבלת.יש לי חברים עם צרכים מיוחדים וגם 'רגילים'".
והוא מוסיף: "אנחנו כמוכם, גם אם אנחנו מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים. תדברו איתנו, אל תפחדו מאיתנו, אני בטוח שלא תתאכזבו! אנחנו רגילים כמוכם, אנחנו רק צריכים את העזרה שלכם! אני אוהב אנשים שמסתכלים אליי בגובה העיניים!"
ויש לו גם מסר לאנשים בעלי צרכים מיוחדים: "אל תפחדו לדבר עם האנשים הרגילים, תנסו להשתלב במקומות עבודה רגילים. אני בעצמי עבדתי בפלך, בארומה, באזור התעשייה מעלות בחברה של אנשים רגילים והתייחסו אלי יפה מאוד. אני מקווה מאוד בשביל החברים שלי פה שיתקדמו כמו שאני התקדמתי".
הוא אינו חוסך שבחים מדני ומהמפעל: "מגיע לדני שפו ענק, כל הכבוד על היוזמה להקים את המפעל, הוא אדם משכמו ומעלה. עשיתי פה התקדמות שלא הייתה לי קודם אני רוצה להודות להנהלה פה ולכל הצוות המוביל על כל היחס היפה שנותנים לי פה".
דני קוגן: "אני מרגיש שאני גורם לשינוי תפיסתי בחברה הישראלית"
"המרוויחים הגדולים במפעל הם קודם כל האנשים העובדים", מציין קוגן, ומוסיף: "בנוסף, דו"ח מבקר המדינה האחרון קבע כי סך האובדן של המשק כתוצאה מאבטלה של אנשים בעלי מוגבלות הוא 5 מיליארד שקל. יש לדבר על העסקת עובדים במונחים כלכליים. במקביל להגברת הפריון אפשר גם לעשות מעשה טוב כי לכולם מגיע סיכוי שווה להשתלב בעבודה" (דבריו הנ"ל הם ציטוט מדבריו של אורן הלמן – סמנכ"ל חברת החשמל, אב לבת עם צרכים מיוחדים). אני אישית מרוויח מאוד מאוד. אני מרגיש שאני גורם לשינוי תפיסתי בחברה הישראלית", הוא אומר בסיפוק.
על מה אתה חושב בדרכך הביתה, בתום יום עבודה?
"אני לא יודע איך לעזור ליהונתן מבחינה רפואית. אנחנו עוטפים אותו בבית, במשפחה, אבל המצב הרפואי של יהונתן לא משתפר, בגלל זה נולד אצלי החלום האוטופי הזה שנקרא "אקולוגיה אנושית". אני מחפש נחת ממשהו, פה יש פוטנציאל של נחת, אבל זה עדיין מאוד התחלתי. פה, ברור שיהונתן לא יוכל לעבוד. כל החיים הוא יצטרך טיפול סיעודי. אבל מי יודע אולי בכל זאת יקרה נס...זכיתי לטפל בילד חסר ישע בכך שהפכתי להיות חרד על המצב האנושי בחברה. חברה שבה כל אחד לא חושב רק על עצמו אלא על הכלל: 'ואהבת לרעך כמוך'. כרגע אני מאוד אופטימי וחרד גם יחד".
