ומה בסוף? האם אנו עובדים כדי לחיות? או אולי אנו חיים כדי לעבוד?מסתבר שהאדם חי כדי לעבוד ועובד כדי לחיות שני המהלכים האלו מתקיימים יחד.
אבל אין מצב שבו האדם יחיה חיים שלווים ומאושרים ללא שהוא עמל וטורח ומתייגע על מנת להשיג את מבוקשו. חיי עמל ויגיעה זו מטרה בפני עצמה, כמו שאמר החכם באדם בספר קהלת פרק א "כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ:". העולם כולו עמל ויגע ונמצא בתנועה מתמדת.
את ספר איוב כתב משה רבנו, ושם בפרק ה' פסוק ח' הוא קובע " ּכִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד". האדם נולד על מנת לעמול, להתייגע ולטרוח על כל דבר ודבר שהוא מעוניין שיקרה. העמל והיגיעה מקנים לאדם תחושת סיפוק והנאה. ואמרו חכמים במשנה במסכת אבות "לפום צערא אגרא", כלומר לפי גודל השקעת האנרגיה, העמל והיגיעה שמשקיע האדם כך הוא מידת סיפוקו בדבר. זהו ה "שכר" שמביא לאדם אושר ושמחה פנימית. ככל שהאדם מסופק ומרוצה כך אושרו הפנימי גדול .
כבר משחר בריאת האדם הוטלה עליו המשימה להתמודד עם קונפליקטים פנימיים. כך כתוב בתורה בספר בראשית פרק ב': "וַיְצַו ה' אלוקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". מדוע צריך היה האלוקים לצוות על האדם לאכל מכל עץ הגן? הרי זו פעולה טבעית והגיונית? עונים על כך חכמים בתלמוד הבבלי: מפני ש "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". על מנת לתת לאדם רגעי אושר רבים ותחושת סיפוק רב האלוקים מצווה על האדם חוקים, מצוות ועצות שלעיתים גורמות לאדם להביע התנגדות לעשייה הזו. הנפש רוצה להיות חופשייה ומשוחררת מציוויים כל שהם, בבחינת "חיה ותן לחיות ואל תגיד לי מה לעשות!" אולם אדם שעמל ויגע ומשקיע אנרגיה אדירה של עמל ויגיעה בעשייה מקבל שכר גדול מאוד בדמות תחושה של סיפוק ואושר.
הציווי המופיע בתורה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" מהווה פלטפורמה נוספת עבור עשייה חיובית של "לפנים משורת הדין", כגון התנדבות. בצורת ההתיישבות שלנו כאן במשגב החלק ההתנדבותי הוא מרכיב חיוני ביצירת קהילה מגובשת. לפעמים נוח לאדם לנוח בביתו ולא להביא לידי ביטוי את יכולותיו ואת כישרונותיו במסגרת הקהילתית היישובית.
לעיתים אנו סומכים על כך שמישהו יעשה במקומנו...ומישהו יגיד...ומישהו יפעל...רק לא אני!
ועל כך נכתב המשל הידוע על 4 בני אדם ששמותיהם: כולם, מישהו, כל אחד, אף אחד.
"כשמשימה חשובה הייתה צריכה להתבצע
וכולם נתבקשו לעשותה.
כולם היו בטוחים שמישהו יעשה אותה.
כל אחד יכול היה לעשות אותה,
אבל אף אחד לא עשה אותה.
מישהו התרגז על העניין היות וזו הייתה
עבודה לכולם.
כולם חשבו שכל אחד יכול לבצע זאת,
אבל אף אחד לא תיאר לעצמו
שכולם לא יעשו זאת.
העניין הגיע לסופו שכולם האשימו מישהו אחד,
כאשר אף אחד לא ביצע מה שכל אחד יכול היה לעשות. "
חוסנה של קהילה בא לידי ביטוי בעמל הפרטי של כל אחד מחבריה ובעשייה הציבורית ההתנדבותית שלה בבחינת " אָדָם לְעָמָל יוּלָּד".
