כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

קולנוע בלב - "אל תוך היער"

משגב | פורטל משגב תרבות ופנאיפורסם: 22.03.15 , 18:19ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
מה שקורה ביער, נשאר ביער
הסרט:"אל תוך היער"
 
"אל תוך היער" הוא מחזמר. עם שירים וריקודים וכל החבילה. וזה לא סתם מיוזיקל, אלא אחד מיוחס, עיבוד ללהיט מברודווי. סטיבן סונדהיים ("סוויני טוד") אחראי על המוסיקה ועל המילים, ועל הבימוי הופקד רוב מרשל (במאי "שיקגו" זוכה האוסקר ו"NINE", הכישלון המענג). לכן מפתיע שדווקא כמחזמר הסרט הזה כל כך חלש. המילים שנונות, אבל המלודיות אפרוריות ומתקשות להלהיב. איזה מין מחזמר זה שאין בו שירים קליטים ומדבקים שכיף לזמזם ימים שלמים אחרי הצפייה. ומה עם הריקודים? מבאסים. הכוריאוגרפיות נבולות באופן מתסכל ממש. לא נשאר זכר מהכישרון הנפלא של הבמאי להרים "נאמברים" נוצצים ועסיסיים, כמו שעשה ב"שיקגו". אפילו ב"NINE" המושמץ, כל שיר היה בונבוניירה. במקום לתבל את היצירה בשמחה ובאנרגיה, השירים הם דווקא החלקים המשמימים, וכך יוצא שהסרט מרגיש מרוח למדי.
העלילה מערבבת זוג כפרי חביב וחשוך ילדים (ג'יימס קורדן ואמילי בלאנט גונבי ההצגה), מכשפה זקנה אכולת תסביכים (מריל סטריפ נהנית מכל רגע), ג'וני דפ מתאמץ להישאר בתודעה (מחופש לזאב רשע), סינדרלה שבכלל רוצה להישאר רווקה (אנה קנדריק היא ליהוק מבריק) ועוד דמויות מוכרות וקצת דפוקות, כולן מחפשות ביער משהו שחסר להן: גונבות, מרמות ושודדות אחת את השנייה.
"אל תוך היער" נדמה תחילה כעוד טיפה בגל המתיש של העיבודים "הבוגרים" ו"האפלים" לאגדות מוכרות. סבלתי נורא מהסרטים האלה (למשל "אליס" של טים ברטון או "שלגיה והצייד"), ולכן ניגשתי לסרט עם חששות רבים. והאמת, מזל שנתתי לו סיכוי. "אל תוך היער" מצליח לרקוח משהו באמת מעניין ושווה צפייה מהמעשיות האהובות. עלילת הסרט בנויה באופן ממזרי ומחוכם. יש כאן מעשה תרמית שגורם לנו לחשוב שהאגדה החביבה (והדי משעממת) שבה אנו צופים היא העלילה המרכזית, כשלפתע, איפה שנגמרת האגדה הקלאסית, וכולם "חיים באושר ועושר", מתחיל הסיפור האמיתי. הסרט משליך את הדמויות למסע אכזרי וקודר שבו הן ישלמו על המעשים שלהן בעולם האגדה, ויגלו כמה מסוכנות האשליות המתוקות שעליהן אנחנו גדלים ומגדלים את ילדינו. באופן מפתיע זה עובד: ההתפכחות של הדמויות היא מרירה מתוקה ואפילו קצת מרגשת. שם הסרט מגיע לשיאו הדרמטי והמוסיקלי, כאשר המכשפה מבצעת את "Last Midnight" הנהדר שבו היא מכריזה שהתייאשה סופית מהמין האנושי העלוב. אל תדאגו, ישר אחרי זה יגיעו עוד שני שירים שיספרו לנו שעוד אפשר לאהוב בני אדם.
הסרט מאכזב כמחזמר, ולא מספיק קצבי ומלהיב, אך בזכות הלב החם והפועם שלו, השחקנים הבונבונים והניפוץ המבריק של עולם חלומות הילדות, "אל תוך היער" הוא בידור חכם, מודע לעצמו ורב קסם.
 
סיפור על שכחה וחושך
הסרט: "עדיין אליס"
אליס בת ה-50 מגלה כי היא חולה במחלת האלצהיימר. מבלי להסס היא מנצלת את מחלתה כמניפולציה רגשית על מנת לכוון את חייה של בתה המתבגרת. כמו אליס, גם היוצרים של הסרט אינם חוששים לרתום את האלצהיימר כגורם שמניע את הסיפור הרגשני. האם זה מצליח להם?
את ד"ר אליס האולנד (ג'וליאן מור), מומחית לבלשנות באוניברסיטת קולומביה, אנו פוגשים בחגיגות יום ההולדת ה-50 שלה. היא חייה את החיים המושלמים: מוקפת במשפחתה האוהבת, בבעל מצליח (אלק בולדווין) וב-3 ילדים מוצלחים ויפים, והיא בעלת קריירה מזהירה. כמובן שיש לה בית גדול, היא מקפידה על תזונה נכונה, על פעילות גופנית ועל שעות שינה מרובות. רק שבזמן האחרון היא מתחילה לשכוח מילים. זה מפחיד אותה נורא. ואז הבדיקות מאשרות את קיומה של מחלת האלצהיימר.
אליס, שהייתה כל חייה אדם של מחשבה ומילים, חקרה וניתחה ניבים, פלפולי משמעויות ואת הגוונים הדקים ביותר של האמנות המילולית, מתחילה לאבד את היכולות המנטאליות והוורבליות שלה. בהתחלה אלו מילים בודדות שהיא שוכחת, אחר כך אירועים זניחים שנשמטים מזיכרונה. אבל עם התגברות המחלה אליס מתחילה להתקשות לחבר משפטים הגיוניים, ובהדרגה הזיכרון לטווח הארוך והקצר נחלשים. לבסוף מוחה של אליס יהפוך למסננת שכל חייה ייזלו דרכה. 
המעקב אחר תהליך ההתפוררות השכלית של אליס הוא כמו צפייה בספינה מפוארת ששוקעת למצולות. זה כואב ומייסר, ואין שום דרך לעצור את זה. אליס מקבלת את פני המחלה בכבוד. היא נאבקת בה בכל יכולתה, מנסה להאט את התגברותה, אך עושה זאת בהשלמה מלאה שסופה כאדם תבוני קרוב. תהליך הקריסה של אליס מוצג באמצעים פשוטים, אבל אפקטיביים.
"עדיין אליס" הוא ישיר וחסר תחכום ואינו חושש להפעיל את מסחטת הדמעות. הסיפור הזה היה יכול בקלות להפוך לסרט סכריני ובלתי נסבל. אבל זה לא קורה כאן. הכול נשאר בגבול הטעם הטוב, וזהו סוד ההצלחה כאן. במשך רוב הסרט אנחנו עוקבים אחר ההחמרה בתופעות הקליניות, בד בבד עם הניסיונות של אליס להשלים עם מחלתה ולהתכונן נפשית לרגע שבו תחדל סופית. אבל כל עוד היא עדיין אליס, היא רוצה לחיות. ואולי על זה הסרט.
למה החליטו היוצרים לחשוף אותנו לתהליך כל כך קשה ומזעזע? תהליך שמשרה אימה טהורה על הצופה? אולי כי הם רצו לספר על הרצון של אליס לחיות, להיות היא כל עוד זה אפשרי. אבל מתי אליס כבר מפסיקה להיות היא עצמה? ומתי הקיום שלה כבר אינו שווה דבר?
בסצנת שיא קורעת לב, אליס – שנמצאת כבר בתהליך מתקדם של המחלה, מסתכלת על סרט וידאו שהשאירה לה אליס בשלב המוקדם של המחלה. מעין מסר מהעבר שנושאו הודעה קריטית, חשובה מעין כמוה. אבל אליס החדשה מתקשה להבין מה רוצה ממנה האישה המבריקה והיפה מהסרטון. אלו כבר שני אנשים שונים לחלוטין. מה מקשר אותן? מה הופך את אליס לאליס? אלו כנראה שאלות קשות, אבל אני יודע בוודאות מה הופך את הדמות של אליס לבלתי נשכחת. זאת הופעתה הכנה והמטלטלת של ג'וליאן מור. מור היא תופעת הטבע האדירה שמניעה את הסרט והופכת אותו לחוויה אנושית מצמררת ומרגשת עד דמעות, אבל באמת דמעות. גם מצביעי האוסקר, שנוטים לשכוח סרטים קאמריים צנועים ומדכאים, יתקשו להשתחרר מהרושם העז שהופעתה של מור משאירה, ואין ספק שהם יזכו אותה באוסקר*, מהמוצדקים ביותר.
"עדיין אליס" הוא כמעט חסר ייחוד וזניח, קרוב להיות מלודרמה פשטנית. כמעט, אבל לא. הסרט עשוי בטעם טוב ומספק חווית צפייה שלמה, אינטליגנטית ועוצמתית רגשית, שסוחפת אותנו למסע אינטימי בעולמה של אישה שנפרדת מעצמה.
 
*הערת העורכת:
המדור נכתב לפני טקס פרסי האוסקר 2015. ג'וליאן מור אכן זכתה באוסקר השחקנית הטובה ביותר, על משחקה בסרט זה.
 
אולי יעניין אותך גם